הצעיף (או אורחת ליום אחד)

הצעיף (או אורחת ליום אחד)

רק בימים מאוד מאוד קרים אני מוציאה מהארון ולובשת את הצעיף העבה, הצבעוני, המעט מחוספס והחם כל-כך של רני.

הוא תמיד מקופל שם בארון מאחור, אני יודעת בדיוק איפה. יש חורפים שלא מספיק קר והוא בכלל לא בשימוש.

לפני שנים רבות קניתי צעיף בחו"ל, בליאז', בלגיה. הייתי לובשת אותו כל יום לאורך כל החורף. צעיף ארוך, אפרורי, רך ונעים. רני הציע לי להתחלף איתו. בהתחלה לא הִסכמתי. בכל זאת, הצעיף הפשוט, שמתאים כמעט לכל בגד, הכל-כך שימושי שלי. אבל רני רצה. וביקש. והתעקש. ואני ידעתי שזה לא יהיה ליום ולא לשבוע, שזה יהיה לתמיד.

באוניברסיטה בהר הצופים הצעיף הפך מפריט יופי לבגד חובה. הקור הירושלמי הִשרה אווירה אירופאית והסטודנטים בחוג לגיאוגרפיה הכירו כל מקום שחשבתי שרק אני מכירה, למשל ליאז'. כולם היו נחמדים אלי למרות שלא הכרתי אותם קודם והרגשתי כמו תיירת בארצי.  ורני, רני היה מגנט. כמו סלעים שמתמצקים תמיד לכיוון הצפון המגנטי כך כולם היו פונים תמיד מעט לכיוונו, רוצים לדעת מה הוא חושב, רוצים לשמוע מה הוא אומר, למרות שלא דיבר רבות, רוצים את קרבתו.

בוקר אחד, ללא החלטה מוקדמת, במקום לרדת בשביל המוכר לכיוון האוניברסיטה וללכת לעוד יום לימודים, עליתי ללא הזמנה לדירה של רני. הוא עוד היה במיטה ואפילו התעצל לקום לפתוח את הדלת, רק אמר "פתוח" בקול מנומנם. נכנסתי. הוא סימן לי ביד על הצד הריק של המיטה. הורדתי רק את הנעליים וקפצתי מתחת לשמיכה על-ידו. היינו ככה המון זמן. דיברנו ודיברנו וצחקנו. אחר-כך הוא ביקש לראות את כפות הרגליים שלי. הורדתי את הגרביים ורני אמר לי שיש בהן משהו. והמשכנו לדבר. השעות חלפו והוא הכין לנו ארוחת צהריים, מהטעימות שידעתי עד אז, מקצת מאוד דברים שהיו אצלו במקרר. אחר-כך יצאנו לשמש בגג ורני גילגל לי סיגריה. חשבנו על הלימודים שאנחנו מפסידים היום. כשהִתחיל להתקרר נכנסנו חזרה. משום-מה, ובאופן רציני ביותר, הוא הראה לי את הארון שלו, מבפנים. ראיתי את הצעיף העבה שלו תלוי שם, ענק ובולט, כמו נחש צבעוני על ענף עץ, משחר לטרף, מסתכל עלי וקורא לי פססס פססס. התפרצתי בצחוק. רני נדבק ובכינו על הרצפה מרוב צחוק עד שכאבה לנו הבטן. משכתי את שלו מהארון לרצפה והנחתי את שלי על צווארו בעדינות. רציתי להגיד משהו, למשל לשאול אם זה עבודת יד או קנוי? רציתי להזיז משהו, למשל לשים את כף ידי על כתפו. ישבנו ככה קרובים זו מול זה. קצות הצעיפים נגעו זה בזה. הסתכלתי על כפות רגלי שיש בהן משהו ונדמה לי שרני אמר דבר מה. כי שמעתי קולות מלב כדור הארץ, קולות של הצפון המגנטי. רני קם והביא ספר צילומים חדש שקנה, עם תמונות של מטוסים. שמנו-לב שכל המטוסים בתמונות היו על הקרקע. לא המריאו. ונראו כמו חיות כבדות ועצובות.

ואחר-כך הלכתי. לפני שיהיה חושך גמור ולפני שזהר, החברה שלו, תחזור. למרות שהוא לא אמר לי ולא ביקש.

כל חורף, רק אם מאוד קר, אני פותחת את הארון ומסתכלת על הצעיף העבה והצבעוני של רני מקופל במקומו הקבוע, ומנסה לדמיין את הצעיף הבלגי, הנעים והרך שלי מוסתר עמוק בתוך הארון שלו, איפשהו בעולם, אולי אפילו ממש פה קרוב.

זמן השמלה – סיפור שלי באתר "ליריקה"

קישור

סיפור קצר שלי עלה לאוויר באתר "ליריקה" היפיפה. תודה לענת קוריאל ורונית ליברמנוש.

 

היום בפינת הסיפור הקצר בליריקה: 

זמן השמלה

זמן השמלה / שיר חייק להגיב זמן השמלה / שיר חייק במקום שבאתי ממנו לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו א�…
LYRICA.ORG.IL

 

לאורך כל קווי הרוחב

אבא שלי הרג דוב. במו ידיו הקפואות הרג אותו. הידיים הגדולות שכרו שמה זהב מגדות הנהרות הקפואים, שבאצבעות ככה חשופות הוציאו דגים מהמים מתחת קרח של נהרות קפואים. אבא שלי עבד בפרך כמו בוני פירמידות בחמסינים של מצריים, אולי זה את תביני יותר. 19- מעלות זה לא משהו שאפשר להבין. גרנו באוהל קטן, באוהל! פאפה ומאמא ואני הקטנצ'יק, וכל הזמן חיינו סביב התנור אבן שבאמצע שלו. 11 חודשים בשנה התנור הזה עבד. הידיים הקפואות של אבא הביאו עצים לתנור זה. אין לי מושג מאיפה כי כלום לא ראיתי שגדל במדבר הלבן הזה. איך אני מסביר לך פחד שתנור יכבה? שאש תפסיק? פחד מוות. אנשים שמה מתו מקור, קפאו למוות. רק דובים יכולים לחיות שם בלי בעיות. חלמנו שאם למות אז עדיף מדוב טורף. מוות מדוב היה נשמע מוות חם, כמעט נעים, והיו מקרים כאלה. על זה לא מדברים אולי כי זה נשמע עוד פחות הגיוני מ 19- מעלות. כולם מדברים על הכלא והשלג והרעב אבל היו גם דובים והיו גם משפחות כמו שלנו שהביאו לכאן בשביל לעבוד לא בשביל כלא. מי את חושבת בנה את כל הכבישים והבניינים שרואים שם היום? מי נגע במו ידיו בזהב ובדגי מאכל ולא יכול כלום לעצמו, רק תלושים? אבא שלי! אבא שלי אמר לי לאהוב אמא רוסיה אז אהבתי. לא ידעתי שיש מקומות אחרים, שיש שמש אחרת, שמזהב זה יש ארמונות במוסקבה, שהם זורקים שם דגים מבושלים לפח. אבל אבא שלי הרג דוב! אני זוכר הרבה שימושים עשינו איתו. אבא לא רק הציל אותנו מטרף, בזכותו היה לנו פרווה, היה לנו נעליים וכן כן, לא היה לנו מחסור באוכל לתקופה.                                                      אחר-כך אבא כבר לא היה בא הרבה זמן. מזל שלנו שלאמא היה עבודה כמו שצריך במפעל. לא העזו לנגוע בה. אמא הבטיחה לי שאבא יחזור. את יודעת, אם הוא היה חוזר לא הייתי עוזב. גם את המקום הכי קר בעולם לא הייתי עוזב. אבא שלי הרג דוב! את שומעת?

כל יום יש לסבא יורי סיפור. אני מקשיבה לו בשקט וחושבת – אם אדם מקיף את אחד הקטבים ועובר דרך כל המרידיאניים, הרי שהוא ביצע לכאורה את הקפת כדור הארץ. אני אוהבת גלובוסים עם קווי רוחב ומרידיאניים זוהרים. אבא של בני הקטן היה מוורנסי. אבא של בני היה מארץ המוצא של תוכי הדררה. הרבה קווים התוכים חצו בשביל להגיע עד פה והם בכלל לא יודעים. בזכותו נולד לי תינוק יפהפה, קטן, צייצן ומעט מלוכסן.

נובוסיבירסק וורנסי הן על אותו קו אורך. מחר אבדוק כמה קווי רוחב יש בין רוסיה להודו. כמה תוכי דררה ירוקים יכולים לעבור את הקווים האלה או כמה שלג צריך בשביל למלא את הקווים האלה. סתם. פשוט הן מתחברות לי כאן, ברמת-גן, בספסל ליד שער הגן של בני. מעלי עץ מלא תוכים מהודו ולצידי סבא אחד מרוסיה, שמחכה כאן לנכד שלו יחד איתי כל יום ומספר סיפורים. ולי החיבור הזה פותח את כל המרידיאניים, את כל השפות.

סבא יורי ניזכר איך אימו שמרה עליו בשלג. כיסתה אותו בשמיכה חמה מלאה בצמר גפן לבן, האכילה אותו דייסה לבנה מתוקה רותחת עם ריח שאין כאן בארץ ושרה לו שיר ערש לבן. הוא היה בוכה ושואל איפה אבא והיא המשיכה לשיר. היא אמרה לו שאבא עוד מעט יחזור והוא שאל אם אבא הלך למלחמה, אם אבא גיבור. היא נישקה אותו במצח ואמרה לו סבלנות ילדי, תזכור את אבא, תזכ

בלילות כאן בארץ, נטולי הדייסה, הוא חולם על סוס לבן וזקֶן, ורוכבו האציל, במעיל, מתקרבים אליו לאט בשלג. הוא יודע, זה אבא אולג. בימים הוא מחכה לנכדו מתחת לעץ מלא תוכים שחושבים שלא רואים אותם בין העלים, שחושבים שלא יודעים שברחו, שאין עכשיו ילד שמחכה שיחזרו.

גם לבני הקטן אין אבא!

אני מנסה להגיד לסבא יורי אבל הוא בשלו ואני יושבת וממשיכה להקשיב לסיפור שלו על דגים במים קפואים, על דובים, על ציפייה בשלג הקר ועל חלום על סוס עייף מתקרב בהליכה עם רוכבו האציל בפרווה ומעיל.

בני תמיד רץ קדימה, מגיע לשער ראשון. אני מנפנפת לסבא יורי לשלום. נכדו וודאי מחונך, מרים את הכיסא בסוף כל יום ובטח יוצא מהשער הזה אחרון.

כמו בכל שפה, כמו כל הילדים גם סבא יורי רק רצה כף יד בטוחה, חמה או אפילו קרה, או רגל גדולה לחבק, להקיף בין ידיו. רק רצה אבא שיחמם את ליבו הקט מהזכרונות מהשלג. לעצום עיניים בביטחון שאבא יגיע מחר דבר ראשון. הוא עדיין רוצה יד גדולה אבהית אבל יש לו רק סוס בחלום והוא לא מאמין באמת, שאבא מת.

4021 קילומטר בקו אווירי בין נובוסיבירסק לורנסי. ואותי מעניינים קווי רוחב ואורך זוהרים על הגלובוס וטריקים איך להקיף את כדור הארץ. בחלומות שלי אני רואה תוכים ירוקים משחקים בשלג לבן וילדים בלי אבא הולכים לגן. ילדים בלי אבא הם דומים לאורך כל קווי הרוחב. אין להם מרידיאן מרכזי להסתדר סביבו. אין להם הערכה איפה הקטבים, אין להם קואורדינטות מדויקות. אין להם אבא. בכל השפות.

זה הסיפור שהקראתי

 זמן השמלה

במקום ממנו באתי לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה לא ניתן לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. אף אחד לא כתב ולא התאהב באישה עם מכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי אף אחד לא יתאהב. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעורי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות ברות חלוף.

וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה, שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות, לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.

הסתכלתי על עצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים דקיקים ומֶרגשים.

יצאתי מהבית. עם כפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי למכון לפיזיותרפיה, לתור שלי, שקבעתי מזמן על הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק עם מכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזו, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת לעבר המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אלי, הסתכל שוב על הרגליים שלי והלך לטפל בבאים בתור.

המזכירה, דליה, ראיתי על התג שענדה, היתה מבוגרת ומלאת אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה עלי במבט נעים ואמרה "הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?"

"כן" מלמלתי.

"אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה היא הולכת להיקרע" אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה. זמן השמלה שלי פג חשבתי. אנסה את זה שוב עוד יומיים בשמונה.

התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף סוף בא וקרא לי.

"מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי אחרונה. כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?" זו רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? למה דליה מחייכת?

לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה בשביל להגיע לרגל. הוא רכן בשביל לראות אותה. נפגשנו במצח. חשבתי האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעורי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.

אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.

סיפור שהקראתי במדרחוב תל-אביב במסגרת שבוע הספר

מה אני מבינה

כל שנה בסביבות הסתיו עלי מגיע עם שופל גדול או מלגזה, לא יודעת מה זה, ועם מסור ענק. "שרותי גיזום עצים". אסור להכניס פועלים מעזה אבל אנחנו לוקחים אותו. גם הוא וגם אנחנו מסתכנים שיתפסו אותנו. אבל אנחנו סומכים רק על עלי ועלי חי כמעט כל השנה מהכסף שאנחנו משלמים לו בעונה הזו. הוא קצת גבוה ויש לו כבר קצת קרחת באמצע הראש. הוא נראה לי חזק ויש לו שפם.

חלקינו  מנקים, חלקינו מטפחים את הפרחים ושיחי הוורדים, חלקינו עוסקים במחקר ופיתוח נוף. אני למשל אחראית על גובה הדשא. שלא יעבור את הארבעה סנטימטר.

עצרתי את מכסחת הדשא מאחורי השופל הזה שלו, ירדתי ממנה בשביל להזיז אבן גדולה מהדשא, שתפגע בתוף אם אעלה עליה בטעות. עלי לא ראה. הוא סיים עם העץ שגזם, נכנס למלגזה הענקית הזאת שלו ונסע אחורה. המכסחת נמעכה. לגמרי, קפוט. הוא ירד בבהלה, החזיק את ראשו בשתי ידיו והתחיל לרוץ עד שראה אותי מסתובבת לי על הדשא מזיזה אבנים. הוא תפס אותי נסער ושאל בערך עשר פעמים "את בסדר? את בסדר? את בסדר?" הוא רצה לחבק אותי אבל פחד שיחשבו עליו דברים. חייכתי. אמרתי "סליחה שהחניתי כל-כך קרוב לטרקטור שלך." העיניים החומות שלו דמעו קצת וחשבתי שהשפם שלו יירטב. "איך לא הסתכלתי, איך לא ראיתי, איזה טיבש, תחשבי מה היה יכול לקרות! למה את מחייכת? תחשבי מה היה יכול לקרות." למה הוא אומר כל דבר כמה פעמים? חייכתי שוב. הוא תפס שוב את ראשו בידיו והלך על הדשא הלוך ושוב. הוא התקרב אלי, שם את ידו על כתפי וחיבק אותי חיבוק צידי. "את לא מבינה. את לא מבינה כלום. את כמו בת שלי, את יודעת מה יהיה אם היה קורה לך משהו? זה יהיה הסוף של כולנו. את מבינה?" "מבינה, מבינה, עלי, אבל לא קרה לי כלום. אפשר לחייך."                                     "את לא מבינה כלום. אני יודע." הוא הוציא מאיפשהו תמונות של המשפחה שלו והראה לי. הבנתי רק דבר אחד – שהוא נורא דאג לי, שאני חשובה לו. הרגשתי אהובה. לעלי איכפת ממני והוא אומר את זה ישר בפנים ומתכוון!

קיוויתי שימשיכו להעסיק אותו למרות שהיה צריך לקנות מכסחת דשא חדשה. בסתיו של השנה הבאה עלי כבר לא בא. אבל אז כבר היתה מלחמה רצינית. אולי קרה לו משהו שם? דאגתי. אולי לא אנחנו ולא הוא לוקחים סיכונים יותר? ואולי הכל ביגללי?

מאז שאבא מת

סיפור שלי התפרסם באתר כנס עולמות לפנטזיה ומדע בדיוני:

http://2017.olamot-con.org.il/story/17/

וזה הסיפור מבלי לפתוח את הקישור:

מאז שאבא מת / שיר חייק

ההרגשה הכי בטוחה בעולם זה לקום בבוקר ולראות שירד גשם בלילה. לדעת שהבית הגן עלי, היה לי חם ונשארתי יבש. לדעת שאני לא חיה פצועה. להרגיש שמשהו נקי יכול להתחיל.

אבא מת בבית בחורף. בלילה ירד גשם. אני חושב שהוא מת בהרגשת ביטחון. בחודשים האחרונים שטיפלתי בו לא יצאתי הרבה מהבית. אולי זו הסיבה שלא שמתי לב לשינויים. לא ראיתי חדשות וקראתי רק מעט עיתונים מתוך זלזול וספקנות. הייתי קשור אליו, ועכשיו הרגשתי כמו עייר עזוב שקול נעירתו יכול להגיע לשמיים ואיש לא ישמע ובה בעת גם כמו סייח שיכול להתחיל לדהור בשדות למרות הפחד.

בצעירותו היה אבא אצן חובב מעולה. חבריו אמרו שכשהוא מתחיל לדהור אין לאיש סיכוי לנצח אותו. הוא סיפר לי פעם שבתיכון התלמידים היו מהמרים עליו בתחרויות. בשנים האחרונות, למרות גילו ומחלת השכחה שלו, שיערו עדיין היה ארוך ונקשר כמו זנב סוס של נערות. הוא היה חוזר ואומר לי שאפשר לאמוד את גילו לפי השיניים שלו. לא ידעתי אם הוא רציני, מבולבל או סתם מתרברב בסוסיות שלו. גרתי איתו, ימי עברו בין הסלון למטבח לחדר השינה שלו. ימים מוכרים וצפויים. לא ביקשתי יותר מהשקט שלי. לא ציפיתי למאומה חדש. שיגרה ומחסור בזמן פנוי עשו אותי רגוע.

היתה לו בחדר מעל המיטה תמונה קטנה ויפיפייה של ירושלים. כמו שלחלק יש תמונות של רבנים. הוא תמיד נשא עיניו לתמונה הזו למרות היותו חילוני גמור.

הרבה לפני מותו אבא כבר דאג להכל. הייתי צריך רק להיזכר איפה הוא אמר לי שנמצאת הקבלה עם הפרטים המדויקים. לא היה לי זמן להתעצב ולבכות. היו הרבה סידורים לעשות והחשוב והראשון מבניהם היה למצוא את הקבלה על חלקת הקבר שקנה לעצמו ממש ממש מזמן. אחרי יותר משעה של פתיחת מגירות וריקונן עד לפרט האחרון והוצאת תכולות של ארונות, מצאתי. אבא קנה קבר בירושלים! לא ליד אמא, לא בבית קברות חילוני באיזה קיבוץ קרוב. כאילו שלא עלה ארצה מעולם ועדיין בכה על נהרות בבל בזכרו את ציון.

הכל היה נורא מלחיץ. המוות, זמן מציאת הקבלה הישנה, התיאומים האחרונים ולבסוף הלוויה. העצב שלי נשאר סגור בחדר, לא הספקתי להגיע אליו. באו הרבה. מהעבודה האחרונה שלי, מהעבודה האחרונה שלו, אפילו מהעבודה האחרונה של אמא. וכל המשפחה המורחבת. בתקופה הזו שטיפלתי בו הייתי שוקע במחשבות איך תראה הלוויה שלו ומה אומר שם. דמיינתי את עצמי מקריא בבכי את "קץ האב" של אלתרמן, משמיע מוזיקה שאהב כשעוד זכר מה הוא אוהב. אבל המציאות היתה שונה לחלוטין. הדרך הפקוקה לירושלים, שיחי הפרא שצמחו בכניסה לעיר, חמורים וסוסי פוני שלעסו את הדשא בגינות סחרוב, מזג האוויר החורפי. גשר המיתרים, שמתי לב, היה מעוטר, בשני קצותיו, בארבעה פסלים גדולים ומוזהבים של סוסים בעלי קרן גדולה. ראו אותם מלמטה, מהכביש. את הדרך לגבעת שאול לא הצלחתי לזהות. אולי כי לא נסעתי בה הרבה מאוד שנים, אולי כי התבלבלתי כמו כולם בכבישים בירושלים, אולי בגלל העיקופים הרבים שהיה צריך לעשות עקב הצמחייה הפראית והמוזנחת שחסמה חלק מהדרכים ואולי כי האורוות החדשות והמפוארות בצידי הכביש הסתירו לי את הנוף. ירושלים נראתה לי תחת כיבוש סוסי שקט. התחלנו. הייתי חסר שליטה על המתרחש והדבר לא נעם לי. בזריזות רבה הגענו לקדיש, כאילו שגם במותו אבא היה באיזה תור שצריך להתקדם בו מהר כי יש עוד הרבה שמחכים מאחוריו וזה אכפת לו. כמו בקניית תרופות בבית מרקחת, כמו להוציא ויזה לארה"ב. אחר-כך באו כל המנחמים עם הידיים הקפואות. שכחתי לגמרי ממה שדמיינתי כשישבתי איתו בבית. מישהו הציע לי לא לשבת שבעה, מישהו אחר הציע לי איפה הכי כדאי לשבת שבעה. ועוד מישהו רקע ברגלו כאילו היה סוס חסר סבלנות. הייתי צריך לקבל החלטות ומהר. אמא ואבא לא היו שם להחליט עבורי. הסייח הדוהר, הנם בתוכי, רצה לפרוש כנפיים ולעוף, להתחיל את חיו כמו מחדש.

היה קר. קור עז. גם ירושלים וגם חורף. יכולתי לשמוע אנשים מקללים בלב. מה לו ולירושלים? משרבבים שפתיים בקול חזק כמו סוסים עצבנים. "תמונה" רציתי לומר להם "תמונה קטנה".

בסלון לעומת זאת היתה לאבא תמונת שטיח קיטצ'ית של סוס. כמו ידע תמיד על הפסלים בכניסות לגשר המיתרים. כולם נראו לי עכשיו כמו סוסים עולים להר. סוסי עבודה, סוסים גזעיים, פרדות. היה לי יותר קל להתהלך ביניהם כך. כולם נושמים ונושפים, אדים לבנים יוצאים מנחיריהם הגדולים, נושאים משא כבד של זיכרונות. כעסתי עליו ועל אמא שלא עשו עוד סייח, שלעולם לא קיבלתי תשובה ברורה למה אין לי אח או אחות. סוסים עלו על ההר וסוסים ירדו מההר. חלקם גוררים כרכרות ועליהן גבירות נכבדות ונעצבות, חלקם אצילים בפני עצמם לא צריכים עזרה. ראיתי גם כמה חמורים. אולי ההם מגינות סחרוב. המצבות נראו כמו מונומנטים מתקופות אחרות.

לא טיילנו אליה. רק פעם אחת אחרי ששת הימים לכיפת הזהב. זה היה בתקופה ההיא כמעט חובה, יותר מטיול למצריים אחרי הסכם השלום. לא טיילנו אפילו להרים סביב לה. מה לעזאזל חשב לעצמו? מה הוא הסתיר כל כך הרבה זמן? לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. מישהו מכל האנשים כאן חייב לדעת. מישהו מכל הסוסים והחמורים. ניגשתי לקבוצות של אנשים מדברים בצד, הבעתי את הערכתי שבאו בהתראה כה קצרה, שאלתי לשלומם וקיוויתי שמישהו ייתן רמז, קצה חוט, מושכה. אבל גם הם רק שאלו למה דווקא כאן? הם לא יודעים כלום. האם הם ראו את האורוות בצידי הכביש בדרך לכאן? את הדשאים שגבהו ונהיו לאוכל זמין? לא העזתי לשאול.

לפני שנים קברתי אמא. עכשיו אני קובר אבא. והשמש זורחת במערב. כן, במערב. אני חושב שזה מה ששבר את אבא בסוף. גם ככה טען שהעולם מתקדם מהר מידי עבורו אבל העניין עם השמש כבר חצה כל גבול. בניין חלונות הזכוכית הגבוה, שהתנשא תוך זמן קצר מול המרפסת המערבית בביתנו, שלח כל בוקר את קרני השמש הזורחת, המשתקפות מחלונותיו הנוצצים הישר לתוך הבית שלנו דרך אותה מרפסת מערבית. זה כבר בילבל את אבא יותר מידי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. "תראה" אמר לי אבא "אני כבר לא עוקב אחר שינויים. אני בגילך רתמתי את מוֹלי לעגלה ורכבתי דרומה כברת דרך לעבוד בפרדס. קטפתי תפוזים עם סולם. אח מירא, אצילה שלי, איזה טעם היה אז לתפוזים, טעם צעיר. אכלנו מה שגידלנו, נתנו למוֹלי את השאריות והשמש זרחה בוקר בוקר ממזרח."  מי זו מירא לעזאזל? על מה הוא מדבר? או שהוא סתם מסכל את אותיות שמי? כהתרסה על הזריחה הזו במערב, חשבתי, הוא החליט למות ולשקוע במזרח. זו אולי נקמה קטנה בעולם המטורף, שהצטרפה להחלטתו הראשונית – ירושלים.

אני צריך לחפש את מוֹלי בין הסוסים כאן. היא בטח תדע. אבל היא היתה זקנה כבר אז כשאבא היה צעיר בפרדס.

אני יודע! אני צריך לחפש חד-קרן. משהו או מישהו שונה בתכלית. לא מכאן, לא מהמוכר לי. כמו העולם הסוסי שהלך וקבע את חותמו כאן בארץ בזמן התכנסותי בבית פנימה. רק כך אדע. אני דורך את מבטי. האם גם אני הפכתי לסוס בעצמי? מגני העיניים בצידי ראשי לא נותנים לי לצאת מריכוז. כל מנחם נסרק. רמת הדריכות גבוהה. אנשים מתלחשים "למה הוא לא בוכה? הוא לא נראה עצוב כל-כך". אך אני מחדד ריכוז. מחכה לאות לאן עלי ללכת, למושכות שיכוונו אותי. טיפות גשם קלות מטפטפות. קצב התנהלות העניינים הופך לזריז עוד יותר ממקודם. אנשים ממהרים הביתה. הגבירות הנעצבות מתנצלות וראשן כבר במטלה הבאה שעליהן להספיק היום והגברים האצילים עוד יספיקו לחזור למשרדם המרוהט כבד או לחיוך ילדם השובב הממתין בבית החם ויראה אותם מוקדם מהרגיל היום. לא הם ולא הגבירות ירגישו ביטחון כשהגשם ירֶד בלילה.

הטפטוף נפסק אך המקום כבר ריק. הכל היה כל-כך מהר. כל-כך שונה ממה שדמיינתי. ירושלים סוסים סביב לה. בבית מחכה לי העצב שהשארתי סגור בחדר. אבא דאג להכל ואמר לי שיש קבלה אבל לא אמר לי כלום על ירושלים. כעסתי עליו. עמדתי ליד ערימת הפרחים הטרייה והרטובה ובהיתי באוויר הצלול. היה ריח טוב שהפריע לי לכעוס. ואז ראיתי אותה. זקנה, נאה, גבה עדיין זקוף, עיניה שחורות ועצובות מלאות זיכרונות עמוקים. מי מעיינות. שיערה עטוף במטפחת שחורה. עומדת שם לא רחוק. לא מפחדת מקור ומגשם. עומדת ומסתכלת עלי. קוראת לי ללא קול. סרקתי אותה. ללא ספק היא ענתה לתפקיד חד-הקרן. צעדתי לעברה ונעמדתי מולה. "שלום יא אמיר" היא אמרה לי במבטא. "נעים מאוד, מירא. מצטערת. זאת היתה הבטחה ישנה ואבא שלך עמד בה. באמת כל הכבוד לו. לא הייתי בטוחה. הנה קח" היא הושיטה לי מחברת מצהיבה שחלק מהכתוב בה דהה לגמרי. חלקו עברית חלקו ערבית. "נו, יאללה קח חביבי, קח. אני כבר לא צריכה את זה. גם אני אקבר בירושלים אל-קודס".

דפדפתי במחברת וממה שהצלחתי לקרוא לא האמנתי. קראתי שוב ושוב מנסה להשלים את החלקים שדהו ונמחקו. מנסה להבין.

… כן מירא יקרה, רק מוֹלי כאן כדי לדעת. רק מולי עדה להחלטתנו. אם אהיה הראשון  ללכת ואם יהיו לי ילדים אנא ראי שידעו. אישה חזקה את, ככל הנראה אהיה אני הראשון  (בלי לקחת בחשבון את מוֹּלי הזקנה כמובן…). אני מקווה שזה יקרה בגשם. שמעתי שגשם יורד כשצדיק מת. אם הואר מזלי לפגוש אותך ולו לתקופה קצרה, כנראה צדיק אנוכי. כה חכמה ונעימת הליכות. כה שונה. עד כאב. את חד-הקרן שלי. טהורה וצחורה. דמך כסף ומזונך טל הבוקר… לקח זמן עד שחדלת לפחד ממני. ממש כמו חיה. מרחוק ראיתי אותך לראשונה… עומדת זקופה, קוראת לי ללא מילים. כמו חיה, כמו אגדה…

אמנם לא מדברים אנחנו רבות. בעיקר עובדים. עברית כמעט שאין בפיך ולי יש את ההזדמנות לשמר את הערבית מבית אבי. לא זהה לשפתך אך מספיקה לנו כי הרי אין אנו מדברים רבות…

…יודע אני שלא נוכל להיות יחד. מי יודע אולי אחרי המוות נוכל. אבל התחלה כזו, אגדה כזו, לא יכולתי להפסיק. דמך כסף ומזונך טל הבוקר מירא שלי. יכול אני לכתוב משפט זה ללא הפסקה. זיכרונך וזיכרון הפגישות שלנו, השיחות שלנו, חזון סוסי השלום שלנו, הבדיחות שלנו, עבודתנו המשותפת בפרדס, הארוחות הקטנות שלנו שהוצאת מתיקך… עיניך השחורות הגדולות כשל סוס… זיכרונך תמיד ישאר חלק מדמי. אם יהיה בארץ זיכרון קולקטיבי כשלנו יהיה שלום באזורינו… אנו הסוסים נביא אותו…

…תארי לך את רחובות ירושלים מלאי סוסים… סוסי השלום… מעטים מהם עם כנפיים, מעטים עוד יותר עם קרן. יהיו גם חדשים, כאלה עם שלושה זנבות, אנחנו נמציא אותם.

מבטיח לך לשמור את השטיח שהבאת לי מתנה ואמרת שהוא תמונה…  אהבתי אותך ומאמין שתמיד אוהב. וודאי אתחתן ואבנה את ביתי כאן במושב. וודאי גם את תתחתני ואולי לא תצאי עוד מהכפר. קסומה את… תגדלי הרבה חדי-קרן קטנים וזכים. כמו גדיים לבנים הם יְקָפצו וייפעו מסביבך, כמו פנינים הם יקשטו אותך ביופיים הטהור.

זכרי את נבואתנו ושבועתנו: אסור לישון בעמידה או להדליף טיפת מידע… בעתיד יתרבו בארץ סוסים כמו מים ואסור להיקבר במקום שהוא לא ירושלים… שם יתחיל השינוי הגדול,  האיטי. השינוי שאנו התחלנו באופן פרטי…

וזה מה שהבנתי מהכתוב בערבית –

סוד. זה כל מה אני צריכה, לשמור סוד. שאיש לא יבחין בצורתי השנייה, בחיי השניים. רק מי שטיפל בסוסים וחי איתם מיום שידע ללכת, או מי שכלוא בעצמו בתוך חיה יש סיכוי שיבחין. לא נראה לי שיש יהודים כאלה. הם עסוקים מידי במדע ופיתוח, בבנייה ובשכל הישר. מדברים כל הזמן על המדינה החדשה, על תכניות לעתיד. אבל מי יודע, כולנו בסוף רק בני אנוש, כולנו אותן חיות כלואות משוועות לעוף ולדהור… רק אחד יש כאן. ראיתי אותו ביום הראשון שהגיע, ראיתי איך הוא מתייחס לסוסתו הזקנה והעניין עורר בי חשד. הוא הבין אותה. אחרי כמה ימים הוא ראה אותי. הוא הסתכל עלי באותו מבט שהסתכל על הסוסה. פחדתי ממנו שיחשוף אותי שיביא עלי בושות…  כמו עץ זית עתיק וחכם הוא נראה לי. אני נראיתי וודאי כמו הערבה האין סופית והעצובה… עברו ימים רבים, כמה עונות, עד שהתקרבנו. היתה לו סבלנות של מדבר. מחכה ומחכה למשהו טוב שיקרה… חיכה שאפסיק לפחוד.

בחלומותי השתוללת כמו סופה. ראית אותי בדיוק… את כולי. אפילו את הקרן. חלמתי שאם יהיו לנו ילדים הם יהיו בעלי שלושה זנבות. נקלע מהם צמה שתסמל אחדות, יופי ושלום. בחלומותי רק אתה היית ראוי. מאז שהכרנו לא יכולתי לחשוב על אחר. לא אדם, לא סוס. סיפרתי לך על החלומות שלי והבנת. האמנת לי, לעולם שלי, לירושלים שלי. יחד יכולנו לעשות הכל. לשנות הכל, ליצור עולמות ראויים יותר. יחד. האם אדע עוד יחד כזה?

…ואיני כועסת שהלכת. זה היה צפוי. וודאי תצליח להקים משפחה. אני לא אוכל, לא נראה לי.

זכור רק שמירושלים יחל השינוי. מירושלים יצאו הסוסים, תצא הבשורה. נקבר שם, הבטחנו. בנתיים… סוד. רק שנדע לשמור סוד. כמו מדבר שמחביא באר מים. כמו פרדס שמסתיר אהבות… נתחיל משהו שרק אנחנו יודעים. בוא…

בנסיעה חזרה הביתה נזכרתי בכתבות שרפרפתי עליהן בזלזול בעיתונים. את מי זה מעניין, חשבתי בבוז, כשקראתי את האותיות הגדולות בלבד, מי הוסיף לגן המנורה את השם גן הסוס? או מי החליף במזרקה בגן הפעמון את האריות בסוסים? ביציאה מהעיר הבחנתי בגבו של פסל שיש ענק – אחוריו של סוס עצום מימדים שכנפיו הכבירות מצילות על כל הנתיבים של כביש מספר 1 וזנבו קלוע צמה. הייתכן שלא היה שם כשנכנסנו? הרי לא הייתי מפספס גודל כזה. הייתכן שהשינויים כה מהירים?

מאז שאבא מת אני רואה סוסים. מירא ואני בקשר יומיומי. הבטחתי לה שאדאג לקבורה מכובדת עבורה. הוריה ואחיה כבר אינם בין החיים ומשפחה משלה מעולם לא הקימה. אבא צדק, כה שונה היא היתה, עד כאב. כה שונה היה הוא.

משהו נקי אכן התחיל. אבא לא הוריש לי הרבה. המעט שהיה לו נשאב לטיפול בבלבולו המחמיר בעודו בחיים. אבא הוריש לי תמונה קטנה של ירושלים, תמונת שטיח קיטצ'ית של סוס, חד-קרן אמיתי ואמונה להתחיל את חיי מחדש. אבא הוריש לי התחלה חדשה. לנעור ולצהול עד השמיים, לדהור חופשי בשדות. לעוף כמו פגסוס, לרכב בלי אוכף ומושכות על חד-קרן לבן שלוח רסן. אבא הוריש לי עולם חדש שלא ראיתי קודם. הלילה יֶרד גשם ואבא מת בהרגשת ביטחון, אני יודע.