יום רביעי של הציפורים – פרסום בכתב העת "הפנקס"

קישור לסיפור שפורסם ב"הפנקס" כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים:

יום רביעי של הציפורים

 

וזה הסיפור ללא האיור:

יום רביעי של הציפורים

נעמי לומדת צ'לו. כל יום רביעי היא נוסעת באוטובוס לקונסרבטוריון. נעמי היא החברה הכי טובה של עינת. לא שלי. היא הבת הכי טובה במתמטיקה בכיתה. הסבירו לי שזה קשור אולי למצוינות שלה בנגינה. יש עוד כמה נגנים אצלנו אבל לא כמוה. לראות אותה מנגנת זה הדבר הכי יפה בעולם. זה כמו לראות את הזריחה. לזמן מה זה לא יום ולא לילה ואפשר להיות במקום שלא קיים. אם עוצמים עיניים אפשר לדמיין איזה מקום שרוצים. אם פוקחים עיניים נעמי והצ'לו שלה מתאימים בדיוק למקום הזה שבדמיון. אפשר להסתכל עליה ולהקשיב והדבר היחיד שיזוז ויעבור זה הזמן. כשהיא תפסיק לנגן לא תאמין כמה זמן עבר.

למרות שהיא החברה הכי טובה של עינת ושבכלל רוב החברות שלה הן יותר גדולות מאיתנו כי היא יותר מפותחת מאיתנו, חכמה ומוכשרת מאיתנו, למרות כל זה בכל יום רביעי היא לוקחת את הצ'לו הגדול שלה ובאה לשאול אם אני יכולה ללוות אותה לתחנת האוטובוס ולחכות אתה עד שהיא עולה עליו. ברור שאני מסכימה. לפעמים אני חושבת שהכל הפוך, שהיא ממשיכה ללכת לשיעורים האלה רק בשביל לא לאכזב אותי, שממתינה כל השבוע לימי רביעי בשלוש אחר הצהריים. זו שעה מאוד שקטה בחוץ. יש לנו דרך של בערך שבע דקות לתחנה. בדרך כלל אין איש ברחובות. כולם נחים או עדיין עובדים. אנחנו והצ'לו הולכים לאט. אנחנו תמיד יוצאות הרבה לפני הזמן גם אם זה אומר לחכות הרבה. אם נעמי תאחר את האוטובוס לא יגיע אחד אחר באותו יום והיא תצטרך לחכות שבוע שלם עד לשיעור הבא.

ליד התחנה גדלים שיחי פרא שאיש לא מטפח. פעם בהרבה זמן מישהו גוזם אותם רק כדי לא להסתיר את שדה הראיה של הנהגים. נעמי משעינה את הצ'לו בצד של הספסל ואנחנו מתחילות. אנחנו זורקות אבנים על השיחים האלה. כל אבן שפוגעת מקימה רעש נעים של מלא ציפורים שעפות בבהלה מבין השיחים ונעלמות בשמיים. יש שם כל כך הרבה ציפורים! כמה אבנים שלא נזרוק – הציפורים תמיד יצוצו מהשיחים הענקיים האלה.

אנחנו מחכות שיהיה שקט ואז זורקות שוב אבן ומקשיבות לציוצים המבוהלים והכועסים ולרשרוש הענפים והעלים שממשיך גם אחרי שהציפורים עפו. שוב ושוב.

עד שהאוטובוס מגיע.

כשאני חוזרת לבד אני הכי עצובה בעולם שזה נגמר ואני הכי שמחה בעולם שלמרות כל החברות הגדולות ולמרות כל הכישרון, רק אני זורקת עם נעמי אבנים על השיחים המשוגעים בתחנת האוטובוס. רק איתה זה אפשרי. מישהו אחר לא יבין מה כיף בזה. אבל נעמי ואני מחכות לרגע הזה כל שבוע ומתפעלות כל פעם מחדש. זו המוסיקה רק של שתינו.

טלן

טלן

סיפור זה זכה לעלות לעשרת הנבחרים במסגרת פרס עינת לספרות מדע בדיוני ופנטזיה :)

טְלֶן / מאת שיר חייק

ג'רמי

שמי ג'רמי פיטסברג ואני מחזיק באחת מהאנציקלופדיות של טלן.

אנג'יניר חבייאר סוארס חברי המזוקן ואפשר לומר היחיד מימי האוניברסיטה העביר לי כרך זה. כן, יש לי בספריה הביתית הגדולה, במדף הגבוה ביותר, בקיר הדרומי, ספר שלישי מימין, וודאי מלא אבק, את אחד הכרכים מהאנציקלופדיה של טלן. אינני סומך עוד על זכרוני בשביל לומר מה מספרו המדויק של כרך זה, אבל פרט זה אינו חשוב, ייתכן ואנשים יושבים בדיוק עכשיו וכותבים עוד ערך בעוד כרך של אנציקלופדיה זו. כשחושבים על כך אולי זה כבר לא כל-כך נדיר, אולי איני כה מיוחד. עם חלוף השנים קשה יותר להתלהב מתגליות או המצאות חסרות הגיון, כך שאפילו אני כמעט שכחתי את בעלותי על כרך זה. רק חלומותי, לעיתים רחוקות, על מטילי זהב וקונוסים כבדים במיוחד, מסוג של נחושת לא ידועה למדענים בכדור הארץ, מזכירים לי אותו.

סוארס היה מורי בחוג להיסטוריה, לשיעורים האהובים עלי – שפות עתיקות. נוצר בינינו קשר חברי על בסיס העמקה בידע משותף. היינו נפגשים אחת לתקופה גם אחרי סיום לימודי, כשעניין מקצועי חדש היה דורש ליבון. אף כתבנו מספר מאמרים יחד. שיחותנו היו תמיד מקצועיות ולא אישיות ולמרות זאת חברים היינו. אמנם מוצאו ממרכז יבשת אמריקה אך נטול היה החום וחוסר האמצעיות המאפיינת את ילידי חלק היבשת ההיא. זו הסיבה שחברתו נעמה לי. בניגוד לרזוני ומפרקי הגרומים והבולטים ולחיוורוני הנובע מאורח חיי, סוארס היה עב בשר, בעל שפם ושיער עבות. נדמה לי שלא היה מודע לעובדה שהוא חייכן. התמונה היחידה בחדרו באוניברסיטה היתה של צ'ה גווארה, אך מעולם לא דיבר איתי פוליטיקה. לא היו בינינו גינוני סמול-טוק. ניגשנו תמיד ישר לעבודה. היה משהו פורה בשיתוף הפעולה שלנו. משהו נדיר לעניות דעתי שאינה יודעת רבות על חברות. בתחילת דרכו האקדמית למד סוארס הנדסת אלקטרוניקה ומכאן התואר אנג'ניר עדיין דבק בו. תמיד הערכתי את הגיון המהנדס הברור והחד שלו.

חבייאר סוארס כבר אינו בין החיים, כך שאני יכול לסבור שאין בעולם איש היודע על היות כרך זה אצלי. ספריות המחשיבות עצמן ודאי נואשו ופסקו מלחפש אותו. איני מעוניין לתרום אותו לפני מותי לספריה ידועה, אך שעובדיה לא בהכרח יודעים או מעריכים את חשיבות הכרך.

חלומי היה שיפנו אלי. שאקבל יום אחד איגרת ובה בקשה מנומסת להוסיף ולכתוב ערך באנציקלופדיה של טלן. עכשיו, בערוב ימי, הייתי מחליט אני למי להעביר את השרביט. הייתי הופך חלק פעיל מעולם מדומיין זה. הו כמה רציתי! כנראה שאאלץ להסתפק בחלק של קורא פאסיבי בלבד.

הכל התחיל בוקר קר אחד, ביושבי במשרדי אשר בביתי. איני אדם היוצא תכופות מהבית. מצאתי פתק מצהיב באחד הספרים שעל שולחן עבודתי ובו חלק מציטוט:  "…שבעוד אנו ישנים במקום אחד, אנו ערים במקום אחר, ובאופן כזה כל אדם הוא שני אנשים..." בתחתית הפתק היה כתוב דבר מה נוסף בשפה לא מוכרת. היום אני יודע, לאחר שפתק זה פתח לי את השער לטלן, שזה היה כתוב באחת משפות טלן, ככל הנראה הצפונית. את הדרומית אפילו אני לא הייתי מבין לעולם, כך נדמה לי. הציטוט היה של אחת התיאוריות המתקיימות שם.

מאז, אגב, השתדלתי לחיות באמצע. לא שני אנשים וגם לא אחד. בערותי הייתי עייף ופאסיבי. לא גומע חיים, לא רגשן. רווק החי בצניעות מרובה. לא היה בי רצון או כח לשנות מצב זה. שקעתי בין מחברותי וספרי. בלילות לעומת זאת שנתי לרוב נדדה.

כיסופי היו לקבל פעם בדואר רשום, חפץ לא מוגדר, במשקלו או בצורתו, או באופן המיספור שלו, ולדעת שגם אלי הגיעה פיסת מציאות מעולם שנוצר בדמיון בלבד. הו כמה פיללתי! האמנתי שאם חושבים על משהו לאורך זמן ולא מפסיקים לרצות בו, הוא קורה לבסוף.

בלילה קר בשנת 1965, בגיל תשעים ושלוש, בחדר השינה שלי, שדלתו עומדת במדויק מול דלת חדר הספרייה הגדול, ברובע קווינס, בשכונה בה אני גר כבר יותר משישים שנה, בביתי בעל המסדרונות הארוכים והחדרים הרבים, התלבשתי חם ונכנסתי למיטתי המוצעת בקפידה. הלכתי לישון ולא קמתי. יותר מזה איני זוכר. גם סיפור זה איני יודע מי כותב, אנוכי הער או הישן. אך דבר אחד בטוח – איני רוצה שכרך זה יאבד. לכן אם יש ולו קורא אחד שאינו מטיל ספק בדברי. אנא. אנא מצא אותו.

ג'וליאן

שמי ג'וליאן פיטסברג ואין לי ברירה.

א. קראתי. הייתי מחזיר את הגלגל אחורה ומסרב לקבל את הטקסט הזה שנתן לי חברי דייויד במפגשי ה"האזנה למוזיקה עתיקה" שנערכים מידי חודש בדירתה המזמינה של יפעת, הישראלית לשעבר. אני מתבונן בה כל הערב תוך כדי האזנה. החלילים והצ'מבלו שברקע מחמיאים לה. בעיני היא יפה. משהו ברזון המוגזם שלה, בגמלוניות או העקמומיות שלה לא נותן לי מנוח. אני נשאב למוזרות שלה כאילו יש בה מום שאני חייב לדעת. מדמיין את שדיה הקטנים שהיא מנסה להסוות מתחת לבגדים הלא מוקפדים שלה, הגדולים עליה במידה או שתיים. מלאי נוכחות קטנה וחצופה. בעיני היא יפה עם הפנים המאורכות, העיניים הענקיות הבולטות, האף העקום טיפ טיפה, הן מלאות הבעה, היא בעצמה לא מודעת לכך. אז פשוט לקחתי ממנו את הספק סיפור ספק מכתב קצר הזה, שמתי בכיס של המכנסיים ולמחרת, כשנזכרתי בו, פתחתי וקראתי מנסה להיזכר מה אמר לי חברי דייויד כשנתן לי אותו.  "אתה חייב לקרוא את זה בנאדם", "תקרא ותגיד לי אם זה אמיתי", "שמעתי על דברים כאלה מאחי הגדול. הוא מאמין שזה נכון והוא אחד האנשים הכי אינטליגנטים שיש ביבשת שלנו". משהו כזה הוא אמר ולקחתי בלי לחשוב פעמיים. אין מקריות בעולם. ואין להחזיר את הגלגל אחורה.

ב. ג'רמי פיטסברג היה סבי. הוא נפטר ארבע שנים לפני שנולדתי. אני מכיר את הסיפורים המעט משונים עליו. על חיי הסגפנות שחי ועל הצטיינותו בפיענוח שפות עתיקות. בנוסף, אני יליד דצמבר 1969 מה שלפי דבריו של אסטרולוג סיני בעל מבט פסקני, שפגשתי לפני כמה שנים, יקח אותי לדרך שונה מהרוב. "ולא רק בגלל שזו היתה שנת התרנגול" אמר ולא יסף.

התחלתי רק מלהתעניין פה ושם. לאסוף חומר בנושא, לקרוא הרבה בורחס. חשבתי שאבוא על סיפוקי אך סיפוקי רק הלך והרחיק כאילו לעולם לא אוכל למלאו עד שלא ארד לסוף העניין או לפחות עד שיפעת בעלת המבטא המחוספס והשיער הספק מסודר ספק פרוע תמידית תהיה חלק מחיי. שני הדברים התערבבו בראשי. מוזיקה עתיקה ושפות עתיקות. התחלתי להזות שהעיוותים הקלים או חוסר מושלמותה של יפעת הם מן המאפיינים של טלן, שאולי היא היא המציאות שנשלחה באיחור לסבי והגיעה, שלא במקרה, אלי. היא היא המציאות הקיימת של עולם שנברא בדמיון בלבד. ואני עוד נמשכתי אליה לפני שידעתי על העולם ההוא, על כל האנציקלופדיות שלו. זה כבר לא רק עניין של מטילי זהב וקונוסים כבדים מנשוא. זה לא רק הגיון שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שאנו מכירים ושיטות מתמטיות ופיזיקליות שונות בתכלית, או דיבור ללא שמות תואר. זה אנשים בשר ודם. חיים אמיתיים הם הצליחו לברוא והם לא בדיוק כמו שלנו כאן. משחק שאפתני חדש.

ליפעת יש מערכת סטריאו ממש משוכללת. היא אומרת שרק מי שמאזין הרבה למוסיקה משקיע במערכת כזו. "לא רק קלאסית" היא אומרת "גם אם הייתי שרופה של דיסקו הייתי משיגה אחת כזו. זה פשוט שיא הטכנולוגיה אני אפילו לא יודעת מה כל כפתור עושה". היא משמיעה לנו קטעים טובים בעיניה. של מלחינים מעולים בעיניה.

המחשבה שיפעת אולי לא לגמרי אמיתית הקלה עלי. הכל בסך הכל משחק אמרתי לעצמי שוב ושוב וניגשתי אליה. סיפרתי לה על המכתב שנתן לי דייויד שותפנו למפגשי ההאזנה. תגובתה חסרת ההיסטריה או הזלזול, חיוכה המקטין במעט את עינייה הענקיות וקבלתה את הסיפור שלי באופן כמעט טבעי, נדמה לי, גרמו לי להתאהב בה יותר. הראיתי לה את הטקסט המדובר. סיפרתי לה שג'רמי פיטסברג היה סבי. לכן גם שמי מתחיל ב ג'. כמובן שלא הזכרתי את הרעיון או המחשבה  שאולי היא עצמה משם. הצעתי לה להצטרף אלי בחיפושים אחר הכותב, אחר הכרך האבוד, מנסה להסתיר את התרגשותי ואת, נדמה לי, רעידות ידי הקלות מעצם המעמד הזה שבו רק שנינו עומדים ומדברים. היא חייכה. חיוכה סידר את כל חלקי פניה בהתאמה.

למפגשינו היו עכשיו סיבות קונקרטיות. זה הקל על המבוכה ועל הצורך לדבר או לעשות משהו שכרוך בכניסה למרחב המוגן שבנינו, שלא היה מוגדר בשום אופן. האוויר במרחב בינינו, שבכלל לא שקוף, להפך, אטום, לא ניתן לכניסה ללא אלימות קלה כלשהי – אמירה חזקה או תנועה פולשנית. אויר מטלן חשבתי לעצמי, אם אכנס אליו אדע בטח יותר. מחשבה שנסכה בי אומץ לכמה רגעים אך נשארה כנקודות בראשי שלא התחברו זו לזו לכדי פעולה אלא התפוגגו במהירות. ולכן לא אמרתי כלום שקשור למה שהרגשתי ובטח שלא ניסיתי לגעת. היה לנו מחקר שצריך לעשות.

השנה היה רצח עם ברואנדה, ברזיל ניצחה את איטליה בפנדלים בגמר המונדיאל, קורט קוביין התאבד, דפדפן נטסקייפ יצא לאור ורק לפני כמה ימים הוענק פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת. אבל ב 23 לדצמבר 1994 השתנו כללי המשחק אם אתם שואלים אותי.

יפעת

אני גרה פה כבר כמעט ארבע שנים. מצאתי כאן מקום שאפשר לחיות בו רק ממוסיקה. כאילו להתנתק מכל שאר הדברים שיש בעולם. בארץ אין מקום כזה. כאן לא חייבים להיות מעשיים. אפשר לאכול ולשתות מוסיקה. מכל הסוגים. אני אוהבת עתיקה. רנסנס, בארוק.  מנגנת בהרכבים שונים על חליליות בארוק בכל הגדלים. ההרכבים בדרך כלל הם עם צ'מבלו אבל לפעמים אנחנו מגוונים עם עוד כלים. המוסיקה ההיא מכל-כך מזמן זורקת אותי כבר בצליל הראשון לעולם אחר. יותר איטי, יותר נמוך, יותר רגוע. יש בה איפוק לצד אמירה ברורה. אני שם לחלוטין. אנחנו מנגנים יצירות מוכרות של טלמן, הנדל ובאך אבל לפעמים גם מלחינים פחות מוכרים, אפילו למתעניינים במוסיקה קלאסית. משלמים לי מספיק בשביל הנגינה שלי. אני מצליחה להחזיק את הדירה הקטנה הזו. פעם בחודש מתקיים פה מפגש. כן כן מסתבר שאני לא היחידה שחייה ממוסיקה יש עוד שנושמים כמוני. דגים מעופפים, סוג של. אולי מקורנו ממצולות איזה אוקינוס. אנחנו לא יכולים לחזור אליו אבל גם לא יכולים פה על האדמה. אני אוהבת להסתכל שעות על הגלובוס המואר הגדול בדירתי ולחפש מקומות. אוקינוסים, אגמים ענקיים שנראים כמו ימות גדולות, מפרצי ים שכוחי אל, קווי רוחב בלתי נראים. אני חייבת להשיג גלובוס אחד שמגיע לרזולוציות של ביצות. אני תמיד חושבת שאני צפרדע משולי ביצה גדולה. לא ממש מים ולא ממש אדמה. גם יש לי עיניים כאלה גדולות צפרדעיות. אף אחד כאן לא יודע לבטא את שמי כמו שצריך ובמילא לא רוצה להתקרב יותר מידי. "ייפֲִַת ווֲאט אֳר יו לוקינג אֶת? וואט דיד יו פָיינד און זָה מֵֶֶפ? ניו מיוזיק"?  הם צוחקים. אבל מעריכים את יכולתי המוסיקלית, את המעמקים שאני מגיעה אליהם לדברי ידידי. ג'וליאן אומר שהוא מרגיש משהו שונה כשאני מנגנת. ג'וליאן, דייויד והמשתתפים האחרים הם הכי קרוב שיש לי. ייפת ייפת אר יו א פרנד אוף יאסר ערפאת? הם מנסים להתבדח איתי.

ג'וליאן הראה לי את המכתב הזה שסבא שלו השאיר. מוזר, יש לי תחושה שאני יכולה לעזור הרבה אבל אני לא יודעת איך. ג'וליאן לא מנגן. הוא חובב האזנות, בעיקר למוסיקה קלאסית, כך הגדיר את עצמו, כשהצטרף למפגשים שלנו, והוא מאוד משימתי. אם מבקשים ממנו משהו לעשות זה מיד מתבצע ועל הצד הטוב ביותר. הוא אוהב לעזור וגם מקצוען. מעניין למה הוא לבד. עכשיו הגיעה אליו המשימה הזו ואני יודעת שהוא ישלים אותה ולא רק בגלל שזה קשור אליו בדם. המכתב שהראה לי הזכיר לי משהו. אני לא יודעת מה בדיוק. איזו תחושה עמוקה ועמומה אבל מורגשת עד קצות האצבעות. כמו מוזיקה שאת לא מצליחה להיזכר איפה שמעת אותה ובכל זאת היא מוכרת לך כאילו שנולדת איתה. לפני שאני נרדמת אני שומעת חריקות של מחט על תקליט ישן. כמו בפטיפון בסלון הצהוב, בדירה הקטנה ברמת-גן, של הורי המאמצים. מוסיקה, כנראה מאוד עתיקה, מתחילה להתנגן, החריקות מתחזקות ואני נרדמת. בבוקר איני זוכרת דבר מלבד חריקות המחט איתן נרדמתי. כל בוקר אני מוציאה את עצמי מביצה. ממקום שהוא לא מים ולא אדמה. המעבר לעולם המעשים מהיר ומלווה בכאב ראש חד. אני מודה כל בוקר על שהתעוררתי למקומי המוכר.

ג'וליאן אוהב את קירבתי. זה חדש לי. שום דבר בי לא מרתיע אותו. אנחנו צמד די טוב. הוא יודע לאן צריך ללכת ולהתקדם ואני עוזרת לו לפלס את הדרך. קראנו כבר כמה אנציקלופדיות כאלה של טלן. כל בן-אדם נראה לי חשוד מאז – האם הוא חלק מהמשחק? האם יש לו מושג שיש עולם שלם בתוך העולם השלנו? האם צעיף הוסר מעל עיניו או שהוא עדיין באמונה הישנה שרק המוכר קיים? הייתכן שעיניי בלבד היו עצומות עד שפגשתי בג'וליאן וסבו? בעצם את סבו לא פגשתי מעולם, איך זה שיש אנשים שמעולם לא פגשתי והם קרובים לי? ג'וליאן מסתכל עלי באופן שונה מאוד. אולי הוא רוצה לגעת בי, אולי אני חשודה בעיניו במשהו. הבוקר הוא תפס בזרועי כשמעדתי במדרגות ספרייה ענקית של אחת האוניברסיטאות שברשימת "המקומות שחייבים לבדוק אותם" שעשינו. הוא המשיך לאחוז בי והסתכל על הבגדים שלי. הוא רצה להגיד משהו ולא אמר. אני צריכה להגיד לו שאין לי עניין מיני עם אף אחד, לא רק איתו. לא יודעת, זה פשוט לא  מעניין אותי. אני צריכה להגיד לו.

הספרייה מלאת אבק. או שעשו כאן שיפוצים ונשארו באוויר שרידי קיר מפורק או שיש פה אבק שחדר דרך החלונות הגדולים והמפוארים, שנראים כאילו איש לא פתח אותם מעולם. ככל שאנו עולים הסמיכות הזאת באוויר גדלה. האנציקלופדיות האלה תמיד נמצאות בקומה הכי גבוהה ובספריות האלה תמיד אין מעליות. כבר מצאנו וקראנו כמה וכמה ונראה שמספרן הולך וגדל. לעולם לא תצליח לקרוא את כולן. הפירוט שבהן מתעמק עוד ועוד. הן גדושות יותר מאנציקלופדיות רגילות. מצאנו פירוט של יצירות מוסיקליות! אנחנו בתהליך פיענוח התווים. זה יהיה השיא מבחינתי, לנגן יצירה מטלן.

הבוקר כבר הפך לאחר הצהריים. בספריות גדולות קשה להבחין בזמן שעובר. כבר עברנו כמעט על כל הספרים בקומה העליונה, האוויר צפוף ומעורפל אבל יש בנו נחישות. ג'וליאן מצא משהו. זה עוד כרך, אבל הוא שונה. דפיו עבים יותר מהרגיל ועליהם מצויירים דיוקנות. ציורים מקוריים שמתחתם, בכתב קליגרפי עדין, רשום שמו של הדיוקן ואיזו המצאה הוא הוסיף לטלן. זה היה כרך עשוי מעשה אמן. אין ספק שמצאנו משהו חשוב היום. הכרך היה  יוצא דופן כי לא סיפר על טלן אלא על ממציאיה בכל התחומים. היו שם בין היתר, דיוקנות של ארכיאולוגים, מתמטיקאים, פיסיקאים, מחנכים, סופרים, מוסיקאים, בלשני לשון, מהנדסים ובשנים האחרונות נוספו גם אנשי מחשבים. אותם אנשי מחשב היו יהירים במיוחד, הם ניסו להציג על מסכיהם העבים ארכיטיפ של איך יראה אדם שנולד בדמיון, לפי הכללים שם. דומה לכל מה שאנו מכירים אך בה בעת שונה בתכלית. המאיירים המחוננים של כרך זה ציירו איך יראה אדם מטלן. כל דף שהפכנו לאחר קריאה מהופנטת, העלה עוד אבק באויר. באינסטינקט לא ברור עצרתי את ידו של ג'וליאן מלהפוך לעמוד האחרון של הכרך – איך יראה אדם פרי המצאתם של ממשיכי טלן. ג'וליאן, נבוך ממגעי הפתאומי ונהנה ממנו באותו זמן, הביט בי וסילק בעדינות את כף ידי מהספר והפך את הדף: "אדם זה ירגיש תמידית חוסר שייכות. יהיה מוכשר באופן נדיר במה שיבחר לעסוק, אך יחד עם זאת יתקשה בהשתלבות. צורך הרבייה לא קיים בו מפני שלא הוא מחליט על אופן וכמות הימצאותו בעולם, לכן נטול יהיה משיכה מינית, זאת על אף שחלקם יוכל לחיות בזוגות. מי שלא ידע יתקשה להבחין בהבדל הדק בינו לבין ילוד אישה. הוא יתבטא בעיקר בעיניים גדולות ובולטות, כישרון נדיר ומשיכה לביצות – מקומות שאינם מים ואינם אדמה". כך היה כתוב לפני האיור. מבטנו הושפל לאיור עצמו ולא נותר עוד צל של ספק. רעדתי. ג'וליאן חייך. הוא לקח את ידי שהזיז לפני רגע חזרה לידו מבלי להוריד את עיניו מפניי. ג'וליאן קרן בחיוכו כמו נגן שסיים לנגן יצירה ארוכה וקשה. "תודה" הוא אמר לי "תודה" ולראשונה מאז שנפגשנו אימץ אותי אליו בחוזקה. החל מהיום, ה 23 לדצמבר 1994, דבר כבר לא היה רלוונטי יותר מלבד הידיעה החדשה של שנינו. ג'רמי פיטסבורג וודאי מתהפך עכשיו בשנתו.

שיר שהתפרסם באתר ליריקה

קישור

http://lyrica.org.il/blog/?p=1240

אם הייתי בוחרת / שיר חייק

אם הייתי בוחרת / שיר חייק

הָיִיתִי עַכְשָׁו מִמְּגַלֵּי הַגֵּנוֹם הָאֱנוֹשִׁי.
הָיִיתִי בְּאַפְרִיקָה חוֹקֶרֶת קוֹפִים.
פְּסַנְתְּרָנִית אוֹ כַּנָּרִית מֻכְשֶׁרֶת וִידוּעָה,
צִיּוּרַי הָיוּ תְּלוּיִים בְּגָלֶרְיוֹת בְּרַחֲבֵי עוֹלָם
וּבְהֵיכָלִים שֶׁל מַדָּע
בְּטֵלֶסְקוֹפּ מַחֲזִיר־אוֹר מֵהַטּוֹבִים שֶׁיֶּשְׁנָם
הָיִיתִי מְחַשֶּׁבֶת כּוֹכָבִים וְאֶת הַשְׁלָכוֹתֵיהֶם עַל הָאָדָם.
הָיִיתִי מֻמְחִית מַבְרִיקָה וּמְקוֹרִית לַהִיסְטוֹרְיָה הַפְלֶמִית.
מְחַנֶּכֶת אֲהוּבָה. מַצִּילַת נְפָשׁוֹת
שַׂחְקָנִית קוֹלְנוֹעַ. אוֹ קַלָּטוֹת.
הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת מַגְדִּיר צְמָחִים אוֹ צִפֳּרִים.
בּוֹחֶרֶת אֶחָד, מְוַתֶּרֶת עַל הָאֲחֵרִים.

לֹא וִתַּרְתִּי עַל דָּבָר מֵהָרְשִׁימָה
ולָכֵן הִגַּעְתִּי עַד הֵנָּה.

 

שלושה שירים מאוירים מכתב העת "הפנקס"

מצורף קישור לאתר "הפנקס" ומתחתיו השירים המאוירים כפי שפורסמו:

http://ha-pinkas.co.il/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-25/

יצירה מקורית

שלושה שירים / מאת: שיר חייק, איורים: לידיה טומשבסקי

פברואר 15, 2016

סַבָּא לֹא שׁוֹמֵעַ כְּשֶׁצּוֹעֲקִים

סַבָּא מְחַפֵּשׂ אֶת מִיכָל

הוּא שׁוֹאֵל בַּשְּׁבִילִים, בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים
מִי רָאָה אֶת הַיַּלְדָּה הֲכִי מַצְחִיקָה?
אוּלַי מִישֶׁהוּ שָׁמַע אֵיפֹה הַיַּלְדָּה הֲכִי מַקְרִיאָה?

לָמָּה הִיא בִּכְלָל נֶאֶבְדָה?
מִיכָל מַשְׁאִירָה לוֹ רְמָזִים
אֲבָל סַבָּא הַמְּבֻלְבָּל לֹא מֵבִין
הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ  – תְּנַסֶּה לְחַפֵּשׂ בֵּין הַפְּרָחִים
פַּעַם הָיִיתִי פַּרְפַּר וּפַרְפָּרִים אוֹהֲבִים פְּרָחִים.

הִיא שׁוֹאֶלֶת אִם הוּא מַאֲמִין בְּפֵיוֹת
(הוּא אוֹמֵר בֶּטַח שֶׁכֵּן אֲבָל רַק בָּאַגָּדוֹת)
אָז תְּחַפֵּשׂ בַּיַּעַר
אַתָּה זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי פֵיָה וְנִכְנַסְתִּי לְשָׁם דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר?
סַבָּא מַחְלִיט לִשְׁאֹל גַּם חַיּוֹת
אֲבָל הוּא לֹא מַצְלִיחַ לִמְצֹא –
אֵיפֹה הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת?

מִיכָל כְּבַר רוֹצָה לִצְעֹק הִנֵּה אֲנִי כָּאן!
אֲבָל הִיא נִזְכֶּרֶת שֶׁסַּבָּא לֹא שׁוֹמֵעַ כְּשֶׁצּוֹעֲקִים
אָז הִיא מַחְלִיטָה לְהַגִּיד לוֹ בְּשֶׁקֶט:
כָּל הַזְּמַן הָיִיתִי פֹּה
בַּבַּיִת!

אַתָּה פָּשׁוּט חִפַּשְׂתָּ רַק בַּחוּץ.

חייק2

הַשְּׂמִיכָה שֶׁל הַשְּׂמִיכָה

כְּשֶׁגָּלָה הַבֻּבָּה עֲיֵפָה
מִיכָלִי מְכַסָּה אוֹתָהּ
עִם הַבַּדִּים שֶׁבַּמְּגֵרָה.
הֵם הַשְּׂמִיכָה שֶׁל גָּלָה.

כְּשֶׁסַּבְתָא נָחָה עַל הַסַּפָּה
יוֹאָבִי נָח עַל סַבְתָא.
הוּא הַשְּׂמִיכָה שֶׁל סַבְתָא.

כְּשֶׁמִּיכָלִי נִרְדֶּמֶת עַל הַשְּׂמִיכָה
אִמָּא מְעִירָה אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה
בִּשְׁבִיל לְהִתְכַּסּוֹת.
"אֲנִי הַשְּׂמִיכָה שֶׁל הַשְּׂמִיכָה!"
הִיא מוֹדִיעָה וּמַמְשִׁיכָה לִישׁוֹן.

חייק1

אִם בַּבַּיִת הָיָה פִּיל

אִם בַּבַּיִת הָיָה פִּיל
זֶה הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת מְאֹד מַבְהִיל.
אָמְנָם נִכְנָסוֹת אֵלֵינוּ לִפְעָמִים חַיּוֹת
אֲבָל אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לִנְמָלִים, זְבוּבִים וְאוּלַי חִפּוּשִׁיּוֹת.
פִּיל זֶה כְּבַר מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
זֶה כְּמוֹ לְמָשָׁל שֶׁיִּכָּנֵס נָמֵר.

אֲבָל אֲנִי כְּבַר מְטַכֶּסֶת עֵצָה
וּמִיכָל תַּעֲזֹר לִי, אֲנִי בְּטוּחָה.
קֹדֶם כֹּל נִתֵּן לוֹ לִשְׁתּוֹת
גַּם אִם זֶה יִקַּח לוֹ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת.

הוּא יַרְגִּישׁ בְּנֹחַ וְאָז נְדַבֵּר –
יוֹאָב יַתְחִיל כִּי הוּא לֹא מִתְבַּיֵּשׁ
וְיַגִּיד לוֹ: פִּיל, מַה קָּרָה לְךָ, מַה יֵּשׁ?
וַאֲנִי אֶשְׁאַל – מַה בָּאתָ בִּמְיֻחָד אֵלֵינוּ?
לֹא קָטָן בִּשְׁבִילְךָ הַכֹּל פֹּה אֶצְלֵנוּ?

וְהַפִּיל יָקוּד לָנוּ קִדָּה, יַגִּיד תּוֹדָה
וְשֶׁהוּא חַיָּב לְהַמְשִׁיךְ
כִּי מְחַכִּים לוֹ בְּמָקוֹם חָשׁוּב.
חייק3

 

 

שיר חייק – ילידת 1969. בוגרת "קלישר" בית-הספר לאמנות חזותית תל-אביב. נשואה ואמא לשניים. מזכירה רפואית במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ובעיקר כותבת סיפורים ושירים.

 

לידיה טומשבסקי – מאיירת ומעצבת גרפית

Height: 768

טלאן – המשך

שמי ג'וליאן פיטסברג ואין לי ברירה.

א. קראתי. הייתי מחזיר את הגלגל אחורה ומסרב לקבל את הטקסט הזה שנתן לי חברי ג'ף במפגשי ההאזנה למוזיקה עתיקה שנערכים מידי חודש בדירתה המזמינה של יפעת, הישראלית לשעבר. אני מתבונן בה כל הערב תוך כדי האזנה. על כולה. הצ'מבלו והחלילים שברקע מחמיאים לה. בעיני היא יפה. משהו ברזון המוגזם שלה, בגמלוניות או העקמומיות שלה לא נותן לי מנוח. אני נשאב למוזרות שלה כאילו יש בה מום שאני חייב לדעת. מדמיין את שדיה  הקטנים שהיא מנסה להסוות מתחת לבגדים הגדוליםבמידה או שתיים, הלא מוקפדים שלה, אבל יש להם חיים משלהם והם לא סרים לרצונה. הם מלאי נוכחות קטנה וחצופה. בעיני היא יפה עם הפנים המאורכות, העיניים הענקיות הבולטות, האף העקום טיפ טיפה, הן מלאות הבעה, היא בעצמה לא מודעת לכך. אז פשוט לקחתי ממנו את הספק סיפור ספק מכתב קצר הזה, שמתי בכיס של המכנסיים ולמחרת כשנזכרתי בו פתחתי וקראתי מנסה להיזכר מה אמר לי חברי ג'ף כשנתן לי אותו.  "אתה חייב לקרוא את זה בנאדם", "תקרא ותגיד לי אם זה אמיתי", "שמעתי על דברים כאלה מאחי הגדול. הוא מאמין שזה נכון והוא אחד האנשים הכי אינטליגנטים שיש ביבשת שלנו". משהו כזה הוא אמר ולקחתי בלי לחשוב פעמיים. אין מקריות בעולם. ואין להחזיר את הגלגל אחורה.

ב. ג'רמי פיטסברג היה סבי. הוא נפטר ארבע שנים לפני שנולדתי. אני מכיר את הסיפורים המעט משונים עליו. על חיי הסגפנות שחי ועל הצטיינותו  בפיעונח שפות עתיקות. בנוסף, אני יליד דצמבר 1969 מה שלפי אסטרולוג סיני נחרץ עם מבט פסקני, שפגשתי לפני כמה שנים, יקח אותי לדרך שונה מהרוב. 'ולא רק בגלל שזו היתה שנת התרנגול' אמר ולא יסף.

התחלתי רק מלהתעניין פה ושם. לקרוא קצת בורחס, לעשות גוגל. חשבתי שאבוא על סיפוקי אך סיפוקי הלך והרחיק כאילו לעולם לא אוכל למלאו עד שלא ארד לסף העניין או לפחות עד שיפעת בעלת המבטא המחוספס והשיער הספק מסודר ספק פרוע תמידית תהיה חלק מחיי. שני הדברים התערבבו בראשי. מוזיקה עתיקה ושפות עתיקות. התחלתי להזות שהעיוותים הקלים או חוסר מושלמותה של יפעת הם מן המאפיינים של כוכב הלכת טלאן, שאולי היא היא המציאות שנשלחה באיחור לסבי והגיעה, שלא במקרה, אלי. היא היא המציאות הקיימת של עולם שנברא בדמיון בלבד. ואני עוד נמשכתי אליה לפני שידעתי על העולם ההוא, על כל האנציקלופדיות שלו. זה כבר לא רק עניין של מטילי זהב וקונוסים כבדים מנשוא. זה לא רק הגיון שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שאנו מכירים ושיטות מתמטיות ופיזיקליות שונות בתכלית או דיבור ללא שמות תואר. זה אנשים בשר ודם. חיים אמיתיים הם הצליחו לברוא והם לא בדיוק כמו שלנו כאן.

המחשבה שיפעת אולי לא לגמרי אמיתית הקלה עלי. הכל בסך הכל משחק אמרתי לעצמי שוב ושוב וניגשתי אליה. סיפרתי לה על המכתב שנתן לי ג'ף. תגובתה הרגועה , חסרת הביטול המיידי או ההיסטריה או הזילזול, חיוכה המקטין במעט את עינייה הענקיות ויכולת הכלתה את הסיפור שלי באופן כמעט טבעי, כך התרשמתי, גרמו לי להתאהב בה יותר. הראתי לה את הטקסט המדובר. כמובן שלא הזכרתי את הרעיון או המחשבה שלי שאולי היא עצמה משם. הצעתי לה להצטרף אלי בחיפושים אחר הכותב, מנסה להסתיר את התרגשותי ואת, נדמה לי ,רעידות ידי הקלות מעצם המעמד הזה שבו רק שנינו עומדים ומדברים. היא חייכה. חיוכה סידר את כל חלקי פניה בהתאמה.

 

טלאן

טלאן

(לחורחה לואיס בורחס)

 אנג'יניר ג'רמי פיטסברג חברי המזוקן וכמעט היחיד מימי האוניברסיטה העביר לי כרך זה. כן, יש לי בספריה הביתית הגדולה, במדף הגבוהה ביותר, בקיר הדרומי, ספר שלישי מימין, וודאי מלא אבק, את אחד הכרכים מהאנציקלופדיה של טלאן. אינני סומך עוד על זכרוני בשביל לומר מה מספרו המדויק של כרך זה. לא הראשון ולא האחרון. אבל פרט זה אינו חשוב, ייתכן ואנשים יושבים בדיוק עכשיו וכותבים עוד ערך בעוד כרך של אנציקלופדיה זו. כשחושבים על כך אולי זה כבר לא כל-כך נדיר, אולי אני לא כזה מיוחד. עם חלוף השנים קשה יותר להתלהב מתגליות או המצאות חסרות הגיון, כך שאפילו אני כמעט שכחתי את בעלותי על כרך זה. רק חלומותי לעיתים רחוקות על מטילי  זהב וקונוסים כבדים במיוחד, מסוג של נחושת לא ידועה למדענים בכדור הארץ, מזכירים לי אותו.

ג'רמי פיטסברג כבר אינו בין החיים, כך שאני יכול לסבור שאין בעולם איש שיודע על היותו אצלי. ספריות המחשיבות עצמן ודאי נואשו ופסקו מלחפש אותו. איני מעוניין לתרום אותו לפני מותי לספריה ידועה אך שעובדיה לא בהכרח יודעים או מעריכים את חשיבותו.

חלומי היה שיפנו אלי. שאקבל יום אחד פניה רישמית להוסיף ולכתוב ערך באנציקלופדיה של טלאן. עכשיו, בערוב ימי, הייתי מחליט אני למי להעביר את השרביט. הייתי הופך חלק פעיל מעולם זה. הו כמה רציתי! כנראה שאאלץ להסתפק בחלק של קורא פאסיבי בלבד.

הכל התחיל בוקר קר אחד, ביושבי במשרדי אשר בביתי. איני אדם היוצא תכופות מהבית. מצאתי פתק מצהיב באחד הספרים שעל שולחן עבודתי ובו חלק מציטוט:  "…שבעוד אנו ישנים במקום אחד, אנו ערים במקום אחר, ובאופן כזה כל אדם הוא שני אנשים..." בתחתית הפתק היה כתוב דבר מה נוסף בשפה לא מוכרת. היום אני יודע, לאחר שפתק זה פתח לי את השער למדינת טלאן, שזה היה כתוב באחת משפות טלאן, ככל הנראה הצפונית. את הדרומית אפילו לא הייתי מבין לעולם, כך נדמה לי. הציטוט היה של אחת התיאוריות המתקיימות שם.

מאז אגב, השתדלתי לחיות באמצע. לא שני אנשים וגם לא אחד. בערותי הייתי עייף ופאסיבי. לא גומע חיים, לא רגשן. רווק החי בצניעות מרובה. לא היה בי רצון או כח לשנות מצב זה. שקעתי בין מחברותי וספרי. בלילות לעומת זאת שנתי לרוב נדדה.

חלומי היה לקבל פעם בדואר רשום, חפץ לא מוגדר, במשקלו או בצורתו, או באופן המיספור שלו, ולדעת שגם אלי הגיעה פיסת מציאות מעולם שנוצר בדמיון בלבד. הו כמה פיללתי! האמנתי שאם חושבים על משהו לאורך זמן ולא מפסיקים לרצות בו, הוא קורה לבסוף.

בלילה קר בשנת 1971, בגיל תשעים ושלוש, בחדר השינה שלי, שדלתו עומדת במדויק מול דלת חדר הספרייה הגדול, ברובע קווינס, בשכונה בה אני גר כבר יותר משישים שנה, בביתי בעל המסדרונות הארוכים והחדרים הרבים, התלבשתי חם ונכנסתי למיטתי המוצעת בקפידה. הלכתי לישון ולא קמתי. יותר מזה איני זוכר. גם סיפור זה איני יודע מי כותב. אך דבר אחד בטוח – איני רוצה שכרך זה יאבד. לכן אם יש ולו קורא אחד שאינו מטיל ספק בדברי. אנא. אנא מצא אותי.

 

39 סוף

אחרי שאבא ואמא נפרדו מהעולם מצאתי קופסת מתכת יפה וישנה במגירה ליד המיטה שלהם בצד של אמא. כשפתחתי אותה ראיתי הרבה מעטפות מסודרות יפה לפי שנים. אחת בכל שנה. הראשונה מ 1974 והאחרונה מ 2005. ספרתי אותן. היו שם 31. פתחתי את הראשונה ומצאתי מכתב מאמא לכבוד לידתי. פגישתי עם העולם. במעטפה השנייה היה מכתב ליום הולדתי הראשון. מעטפה מספר עשר בישרה לי על כניסתו של נועם לחיי. מעטפה מספר עשרים ושלוש על פרידתו. במעטפה מספר שלושים ואחת היה מכתב לא גמור. עדיין לא השלמתי שלושים שנה כאן, לאמא עוד היה מה להוסיף. סגרתי את הקופסא, נרדמתי על המיטה של הורי, ליד השידה של אמא. מישהי נכנסה בדלת, תלתה את תיקה, הורידה את הסוודר וחלצה נעלה. היא באה כך, כמו מובן מאליו, ונשכבה לידי. האם אני ישן?

כשיצאתי מביתם שהיה ביתי כל-כך הרבה שנים. הסתכלתי על הכניסה המוכרת, על הבניין, על המדרכה והשיחים. רציתי מאוד לבכות ולא יכולתי. כן, כן, הדמעות נעצרו לי לפני שהגיעו לעיניים.

כך התחיל הסיפור שלי. מכאן אמא, אני רק הוספתי עוד זיכרונות משלי. מקווה שלא קילקלתי לך. הקופסא שלך על-ידי. גם גלית פה על-ידי ועל-יד הקופסא וגם שירי כשאפשר. אבל אמא, את הראשונה.

 ואני, אפי פתוח ונחירי הגדולים ממשיכים לנבור ולחפש ברחבי הכל. אני סוג של כלב.

 

 

38

לפגישה אחת הבאתי את הציורים שלי. הראיתי לה בלי לומר כלום. היא אפילו לא ידעה שאני מצייר. לעולם לא הרגשתי חשוף כל-כך. ממש פחדתי. היא דפדפה והסתכלה ושוב הסתכלה ולא אמרה כלום. ואז ראיתי דמעה. היא ניסתה ליבש אותה בשרוול ואת הבאות אחריה. בסוף היא הסתכלה עלי והתחילה לבכות. חבקתי אותה, את כולה. אהבתי אותה כל-כך. הרגשתי שהיא כולה בתוכי, יכולה לראות אותי מבפנים. נדמה לי שעברו ככה כמה ימים. עד שהיא אמרה "חבל שאתה גם לא מנגן".

היא לקחה בידיה ציור אחד, לא גדול. "זה ציור כל-כך עצוב. כל העצב שיש בעולם נמצא בתוך הציור הזה." היו שם עץ ועלים ענקיים בשלכת. פחם על נייר. העץ היה ערום והעלים גדולים וחלולים. ספק עלים ספק אבנים גדולות ממלאים את כל תחתית הציור כמו דמעות, והעץ עומד שם, והכל פשוט ומובן שכך זה. "אני לא מכיר אותו" אמרתי "זה לא שלי. הלוואי שיכולתי." שירלי סובבה את הציור ומאחור בקטן קטן היה כתוב נועם 2004.

37

כשאמא כבר היתה ממש עייפה, כשגופה הצנום היה רוב היום במיטה, נכנע לבסוף לעייפות שאני תמיד ראיתי והיא תמיד התכחשה לה, הייתי בא לשבת על-ידה. רוב הזמן לא דיברתי. משהו ישַן ועמוק בתוכי עדיין חשש שהיא תכעס או תריב בדמיונה בגללי. היא הסתכלה עלי והרגשתי לפתע שוב כמו ילד קטן. רציתי לבכות ולבוא אליה שתחבק אותי, להרגיש מוגן מפני הכל. היא הסתכלה עלי ואני הלכתי לפתוח את החלון. רוח חזקה נכנסה לחדר, הסתובבתי חזרה אל אמא, עוצר את הדמעות לפני שהן מגיעות לעיניים, וראיתי שאמא בוכה. "אני יודעת שראית את היופי שלי. בזכות ראייתך זאת הצלחתי גם אני." נדמה לי שהיא אמרה בשקט, כמעט בלחש "גם אני אוהבת חלונות פתוחים. למדתי ממך מתוקי. אני ידעתי לפי השיניים שלך שזה יקח לנו הרבה זמן להבין אחד את השני. הן החלו לצמוח בגיל מאוחר ונפלו, בהתאם, בגיל מאוחר, אתה בטח זוכר. והשיניים הקבועות צמחו לאט לאט. זה היה הסימן. אתה נשארת הרבה זהן בתוך המַעַבר.  לא רצית להיות ילד וגם לא רצית להיות מבוגר. חיית שנים רבות בין הערביים. לא יום ולא לילה. גם אני ראיתי אותך." כך היא דיברה אלי, אני כמעט בטוח. כל יום נזכרה במשהו אחר, כל יום קצת. לפעמים גם בכלל לא דיברנו. אני מתגעגע לריח שלה. שאלתי אותה מתי לדעתה התבגרתי. חשבתי שהיא תציין את המוות של נועם או אולי איזה אירוע כמו הגיהוץ המושלם הראשון שלי או הארוחה החמה הראשונה שהכנתי לבד לכל המשפחה, אבל היא אמרה לי "מתי שהתחלת לצחצח שיניים בלי שאבקש ממך. וזה היה בגיל די מאוחר." שמעתי מעט נזיפה בקולה.