זה הסיפור שהקראתי

 זמן השמלה

במקום ממנו באתי לא היה שום הבדל בין נשים וגברים. כולם התלבשו אותו דבר, דיברו אותו דבר, עבדו באותן עבודות ואולי גם חשבו אותו דבר, את זה לא ניתן לבדוק. שמלות היו רק בספרים יפים ומעט רומנטיים שקראתי. שם תמיד התאהבו באישה יפה שלבשה שמלה קצרה או אדומה. או אפילו סתם שמלה פשוטה בספרים המעמיקים יותר. אף אחד לא כתב ולא התאהב באישה עם מכנסיים. קיבלתי בהכנעה ובטבעיות את העובדה שבי אף אחד לא יתאהב. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר ללבוש פתאום שמלה. וכך חלפו להם נעורי. לא התעמקתי בנושא רדוד זה. היו דברים יותר חשובים מאשר פרטי לבוש או התאהבויות ברות חלוף.

וכך חלפו להן שנות העשרים. וכך חלפו להן כמעט כל שנות השלושים שלי. עד שיום אחד

בעודי תופרת כתפייה בשמלה של חברה, שהשתמשה רבות בכישורי הרקמה, התפירה, הגזירה וההדבקה שלי – שאגב גם בנים מהמקום שלי ידעו לעשות, לבשתי אותה. רק בשביל לראות איך זה נראה במראה. רק בבית.

הסתכלתי על עצמי ודמיינתי איך הייתי נראית כילדה בשמלה. איך חיי היו אז מתנפנפים כשמלות ברוח. קלים דקיקים ומֶרגשים.

יצאתי מהבית. עם כפכפי האצבע שלי. אם היה לי שיער ארוך הייתי עושה קוקיות ואפילו מדלגת על המדרכה. כשהגעתי למכון לפיזיותרפיה, לתור שלי, שקבעתי מזמן על הכאבים ברגליים, קיבל אותי אורי בחיוך נבוך. כנראה נראיתי מוזר. אמרתי לו שאני סובלת מכאבי רגליים בגלל שכל החיים הלכתי רק עם מכנסיים. הוא לא ידע מה להגיד אז הוא פשוט ביקש שאוריד את הכפכפים והתחיל לבדוק את כפות הרגליים שלי. עמדתי ככה יחפה, בכל המובנים שיש למילה הזו, והוא לחץ והשווה ודיבר, לא שמעתי מה, ולבסוף קם מהרצפה ואמר שהוא יודע איזה טיפול צריך ושאקבע תור נוסף. בזמן שנכנסתי בחזרה לכפכפים הוא הספיק לצאת לעבר המזכירה ולהגיד לה משהו. בטח כמה כסף לגבות ממני חשבתי. בדרכו חזרה הוא חייך אלי, הסתכל שוב על הרגליים שלי והלך לטפל בבאים בתור.

המזכירה, דליה, ראיתי על התג שענדה, היתה מבוגרת ומלאת אמפתיה או ערמומיות. היא הסתכלה עלי במבט נעים ואמרה "הוא ביקש בעוד יומיים בשעה שמונה, את יכולה?"

"כן" מלמלתי.

"אה, וכדאי לך לתקן שם את הכתפייה היא הולכת להיקרע" אמרה לי דליה בדרכי לדלת והצביעה על השמלה. זמן השמלה שלי פג חשבתי. אנסה את זה שוב עוד יומיים בשמונה.

התייצבתי אחרי יומיים קצת לפני שמונה. התרגשתי כמו לפני ראיון עבודה, רציתי שאורי כבר יראה את השמלה שהספקתי לקנות עוד באותו יום אחרי שיצאתי מהביקור הראשון כאן. חיכיתי הרבה זמן. אני ודליה עם המבטים הלא מובנים שלה. אחרי שכל מיני אנשים יצאו ויצאו הוא סוף סוף בא וקרא לי.

"מצטער על האיחור, היה כאן מאוד עמוס היום וביקשתי שאת תהיי אחרונה. כדי שיהיה לי הרבה זמן. אני צריך לשאול אותך כמה דברים לפני שנתחיל, אכפת לך?" זו רק אני מדמיינת משמעויות שונות במה שהוא אומר או שכך הוא מסביר לכולם? זה בגלל השמלה? למה דליה מחייכת?

לא יודעת איך, אבל מתוך כל השאלות היבשות שלו מצאתי את עצמי מדברת על אורז. והוא ענה לי על אורז. והוא כבר לא רשם כלום בכרטיסייה שלו. הוא הזיז את הכסא שלו לצד שלי של השולחן, התיישב מולי וביקש לראות את אחת הרגליים. ישבתי מולו ורכנתי מעט קדימה בשביל להגיע לרגל. הוא רכן בשביל לראות אותה. נפגשנו במצח. חשבתי האם דליה עוד שם או שהלכה כבר הביתה? ואז הוא נישק אותי. עצמתי עיניים וחשבתי על נעורי חסרי השמלות שתמו עכשיו, כמעט בגיל ארבעים. עצמתי עיניים והתאהבתי באורי, בשמלה וברוח שנכנסה מהחלון.

אולי זו התאהבות חסרת פשר, רדודה ובת חלוף, הרוח תשכך, השמלה תתבלה וגם אורי יחזור הביתה לאישתו היפה ולבנו, אבל היא תמצית כל מחשבות נעוריי שהתגלו כנכונות.

סיפור שהקראתי במדרחוב תל-אביב במסגרת שבוע הספר

מה אני מבינה

כל שנה בסביבות הסתיו עלי מגיע עם שופל גדול או מלגזה, לא יודעת מה זה, ועם מסור ענק. "שרותי גיזום עצים". אסור להכניס פועלים מעזה אבל אנחנו לוקחים אותו. גם הוא וגם אנחנו מסתכנים שיתפסו אותנו. אבל אנחנו סומכים רק על עלי ועלי חי כמעט כל השנה מהכסף שאנחנו משלמים לו בעונה הזו. הוא קצת גבוה ויש לו כבר קצת קרחת באמצע הראש. הוא נראה לי חזק ויש לו שפם.

חלקינו  מנקים, חלקינו מטפחים את הפרחים ושיחי הוורדים, חלקינו עוסקים במחקר ופיתוח נוף. אני למשל אחראית על גובה הדשא. שלא יעבור את הארבעה סנטימטר.

עצרתי את מכסחת הדשא מאחורי השופל הזה שלו, ירדתי ממנה בשביל להזיז אבן גדולה מהדשא, שתפגע בתוף אם אעלה עליה בטעות. עלי לא ראה. הוא סיים עם העץ שגזם, נכנס למלגזה הענקית הזאת שלו ונסע אחורה. המכסחת נמעכה. לגמרי, קפוט. הוא ירד בבהלה, החזיק את ראשו בשתי ידיו והתחיל לרוץ עד שראה אותי מסתובבת לי על הדשא מזיזה אבנים. הוא תפס אותי נסער ושאל בערך עשר פעמים "את בסדר? את בסדר? את בסדר?" הוא רצה לחבק אותי אבל פחד שיחשבו עליו דברים. חייכתי. אמרתי "סליחה שהחניתי כל-כך קרוב לטרקטור שלך." העיניים החומות שלו דמעו קצת וחשבתי שהשפם שלו יירטב. "איך לא הסתכלתי, איך לא ראיתי, איזה טיבש, תחשבי מה היה יכול לקרות! למה את מחייכת? תחשבי מה היה יכול לקרות." למה הוא אומר כל דבר כמה פעמים? חייכתי שוב. הוא תפס שוב את ראשו בידיו והלך על הדשא הלוך ושוב. הוא התקרב אלי, שם את ידו על כתפי וחיבק אותי חיבוק צידי. "את לא מבינה. את לא מבינה כלום. את כמו בת שלי, את יודעת מה יהיה אם היה קורה לך משהו? זה יהיה הסוף של כולנו. את מבינה?" "מבינה, מבינה, עלי, אבל לא קרה לי כלום. אפשר לחייך."                                     "את לא מבינה כלום. אני יודע." הוא הוציא מאיפשהו תמונות של המשפחה שלו והראה לי. הבנתי רק דבר אחד – שהוא נורא דאג לי, שאני חשובה לו. הרגשתי אהובה. לעלי איכפת ממני והוא אומר את זה ישר בפנים ומתכוון!

קיוויתי שימשיכו להעסיק אותו למרות שהיה צריך לקנות מכסחת דשא חדשה. בסתיו של השנה הבאה עלי כבר לא בא. אבל אז כבר היתה מלחמה רצינית. אולי קרה לו משהו שם? דאגתי. אולי לא אנחנו ולא הוא לוקחים סיכונים יותר? ואולי הכל ביגללי?

מאז שאבא מת

סיפור שלי התפרסם באתר כנס עולמות לפנטזיה ומדע בדיוני:

http://2017.olamot-con.org.il/story/17/

וזה הסיפור מבלי לפתוח את הקישור:

מאז שאבא מת / שיר חייק

ההרגשה הכי בטוחה בעולם זה לקום בבוקר ולראות שירד גשם בלילה. לדעת שהבית הגן עלי, היה לי חם ונשארתי יבש. לדעת שאני לא חיה פצועה. להרגיש שמשהו נקי יכול להתחיל.

אבא מת בבית בחורף. בלילה ירד גשם. אני חושב שהוא מת בהרגשת ביטחון. בחודשים האחרונים שטיפלתי בו לא יצאתי הרבה מהבית. אולי זו הסיבה שלא שמתי לב לשינויים. לא ראיתי חדשות וקראתי רק מעט עיתונים מתוך זלזול וספקנות. הייתי קשור אליו, ועכשיו הרגשתי כמו עייר עזוב שקול נעירתו יכול להגיע לשמיים ואיש לא ישמע ובה בעת גם כמו סייח שיכול להתחיל לדהור בשדות למרות הפחד.

בצעירותו היה אבא אצן חובב מעולה. חבריו אמרו שכשהוא מתחיל לדהור אין לאיש סיכוי לנצח אותו. הוא סיפר לי פעם שבתיכון התלמידים היו מהמרים עליו בתחרויות. בשנים האחרונות, למרות גילו ומחלת השכחה שלו, שיערו עדיין היה ארוך ונקשר כמו זנב סוס של נערות. הוא היה חוזר ואומר לי שאפשר לאמוד את גילו לפי השיניים שלו. לא ידעתי אם הוא רציני, מבולבל או סתם מתרברב בסוסיות שלו. גרתי איתו, ימי עברו בין הסלון למטבח לחדר השינה שלו. ימים מוכרים וצפויים. לא ביקשתי יותר מהשקט שלי. לא ציפיתי למאומה חדש. שיגרה ומחסור בזמן פנוי עשו אותי רגוע.

היתה לו בחדר מעל המיטה תמונה קטנה ויפיפייה של ירושלים. כמו שלחלק יש תמונות של רבנים. הוא תמיד נשא עיניו לתמונה הזו למרות היותו חילוני גמור.

הרבה לפני מותו אבא כבר דאג להכל. הייתי צריך רק להיזכר איפה הוא אמר לי שנמצאת הקבלה עם הפרטים המדויקים. לא היה לי זמן להתעצב ולבכות. היו הרבה סידורים לעשות והחשוב והראשון מבניהם היה למצוא את הקבלה על חלקת הקבר שקנה לעצמו ממש ממש מזמן. אחרי יותר משעה של פתיחת מגירות וריקונן עד לפרט האחרון והוצאת תכולות של ארונות, מצאתי. אבא קנה קבר בירושלים! לא ליד אמא, לא בבית קברות חילוני באיזה קיבוץ קרוב. כאילו שלא עלה ארצה מעולם ועדיין בכה על נהרות בבל בזכרו את ציון.

הכל היה נורא מלחיץ. המוות, זמן מציאת הקבלה הישנה, התיאומים האחרונים ולבסוף הלוויה. העצב שלי נשאר סגור בחדר, לא הספקתי להגיע אליו. באו הרבה. מהעבודה האחרונה שלי, מהעבודה האחרונה שלו, אפילו מהעבודה האחרונה של אמא. וכל המשפחה המורחבת. בתקופה הזו שטיפלתי בו הייתי שוקע במחשבות איך תראה הלוויה שלו ומה אומר שם. דמיינתי את עצמי מקריא בבכי את "קץ האב" של אלתרמן, משמיע מוזיקה שאהב כשעוד זכר מה הוא אוהב. אבל המציאות היתה שונה לחלוטין. הדרך הפקוקה לירושלים, שיחי הפרא שצמחו בכניסה לעיר, חמורים וסוסי פוני שלעסו את הדשא בגינות סחרוב, מזג האוויר החורפי. גשר המיתרים, שמתי לב, היה מעוטר, בשני קצותיו, בארבעה פסלים גדולים ומוזהבים של סוסים בעלי קרן גדולה. ראו אותם מלמטה, מהכביש. את הדרך לגבעת שאול לא הצלחתי לזהות. אולי כי לא נסעתי בה הרבה מאוד שנים, אולי כי התבלבלתי כמו כולם בכבישים בירושלים, אולי בגלל העיקופים הרבים שהיה צריך לעשות עקב הצמחייה הפראית והמוזנחת שחסמה חלק מהדרכים ואולי כי האורוות החדשות והמפוארות בצידי הכביש הסתירו לי את הנוף. ירושלים נראתה לי תחת כיבוש סוסי שקט. התחלנו. הייתי חסר שליטה על המתרחש והדבר לא נעם לי. בזריזות רבה הגענו לקדיש, כאילו שגם במותו אבא היה באיזה תור שצריך להתקדם בו מהר כי יש עוד הרבה שמחכים מאחוריו וזה אכפת לו. כמו בקניית תרופות בבית מרקחת, כמו להוציא ויזה לארה"ב. אחר-כך באו כל המנחמים עם הידיים הקפואות. שכחתי לגמרי ממה שדמיינתי כשישבתי איתו בבית. מישהו הציע לי לא לשבת שבעה, מישהו אחר הציע לי איפה הכי כדאי לשבת שבעה. ועוד מישהו רקע ברגלו כאילו היה סוס חסר סבלנות. הייתי צריך לקבל החלטות ומהר. אמא ואבא לא היו שם להחליט עבורי. הסייח הדוהר, הנם בתוכי, רצה לפרוש כנפיים ולעוף, להתחיל את חיו כמו מחדש.

היה קר. קור עז. גם ירושלים וגם חורף. יכולתי לשמוע אנשים מקללים בלב. מה לו ולירושלים? משרבבים שפתיים בקול חזק כמו סוסים עצבנים. "תמונה" רציתי לומר להם "תמונה קטנה".

בסלון לעומת זאת היתה לאבא תמונת שטיח קיטצ'ית של סוס. כמו ידע תמיד על הפסלים בכניסות לגשר המיתרים. כולם נראו לי עכשיו כמו סוסים עולים להר. סוסי עבודה, סוסים גזעיים, פרדות. היה לי יותר קל להתהלך ביניהם כך. כולם נושמים ונושפים, אדים לבנים יוצאים מנחיריהם הגדולים, נושאים משא כבד של זיכרונות. כעסתי עליו ועל אמא שלא עשו עוד סייח, שלעולם לא קיבלתי תשובה ברורה למה אין לי אח או אחות. סוסים עלו על ההר וסוסים ירדו מההר. חלקם גוררים כרכרות ועליהן גבירות נכבדות ונעצבות, חלקם אצילים בפני עצמם לא צריכים עזרה. ראיתי גם כמה חמורים. אולי ההם מגינות סחרוב. המצבות נראו כמו מונומנטים מתקופות אחרות.

לא טיילנו אליה. רק פעם אחת אחרי ששת הימים לכיפת הזהב. זה היה בתקופה ההיא כמעט חובה, יותר מטיול למצריים אחרי הסכם השלום. לא טיילנו אפילו להרים סביב לה. מה לעזאזל חשב לעצמו? מה הוא הסתיר כל כך הרבה זמן? לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. מישהו מכל האנשים כאן חייב לדעת. מישהו מכל הסוסים והחמורים. ניגשתי לקבוצות של אנשים מדברים בצד, הבעתי את הערכתי שבאו בהתראה כה קצרה, שאלתי לשלומם וקיוויתי שמישהו ייתן רמז, קצה חוט, מושכה. אבל גם הם רק שאלו למה דווקא כאן? הם לא יודעים כלום. האם הם ראו את האורוות בצידי הכביש בדרך לכאן? את הדשאים שגבהו ונהיו לאוכל זמין? לא העזתי לשאול.

לפני שנים קברתי אמא. עכשיו אני קובר אבא. והשמש זורחת במערב. כן, במערב. אני חושב שזה מה ששבר את אבא בסוף. גם ככה טען שהעולם מתקדם מהר מידי עבורו אבל העניין עם השמש כבר חצה כל גבול. בניין חלונות הזכוכית הגבוה, שהתנשא תוך זמן קצר מול המרפסת המערבית בביתנו, שלח כל בוקר את קרני השמש הזורחת, המשתקפות מחלונותיו הנוצצים הישר לתוך הבית שלנו דרך אותה מרפסת מערבית. זה כבר בילבל את אבא יותר מידי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. "תראה" אמר לי אבא "אני כבר לא עוקב אחר שינויים. אני בגילך רתמתי את מוֹלי לעגלה ורכבתי דרומה כברת דרך לעבוד בפרדס. קטפתי תפוזים עם סולם. אח מירא, אצילה שלי, איזה טעם היה אז לתפוזים, טעם צעיר. אכלנו מה שגידלנו, נתנו למוֹלי את השאריות והשמש זרחה בוקר בוקר ממזרח."  מי זו מירא לעזאזל? על מה הוא מדבר? או שהוא סתם מסכל את אותיות שמי? כהתרסה על הזריחה הזו במערב, חשבתי, הוא החליט למות ולשקוע במזרח. זו אולי נקמה קטנה בעולם המטורף, שהצטרפה להחלטתו הראשונית – ירושלים.

אני צריך לחפש את מוֹלי בין הסוסים כאן. היא בטח תדע. אבל היא היתה זקנה כבר אז כשאבא היה צעיר בפרדס.

אני יודע! אני צריך לחפש חד-קרן. משהו או מישהו שונה בתכלית. לא מכאן, לא מהמוכר לי. כמו העולם הסוסי שהלך וקבע את חותמו כאן בארץ בזמן התכנסותי בבית פנימה. רק כך אדע. אני דורך את מבטי. האם גם אני הפכתי לסוס בעצמי? מגני העיניים בצידי ראשי לא נותנים לי לצאת מריכוז. כל מנחם נסרק. רמת הדריכות גבוהה. אנשים מתלחשים "למה הוא לא בוכה? הוא לא נראה עצוב כל-כך". אך אני מחדד ריכוז. מחכה לאות לאן עלי ללכת, למושכות שיכוונו אותי. טיפות גשם קלות מטפטפות. קצב התנהלות העניינים הופך לזריז עוד יותר ממקודם. אנשים ממהרים הביתה. הגבירות הנעצבות מתנצלות וראשן כבר במטלה הבאה שעליהן להספיק היום והגברים האצילים עוד יספיקו לחזור למשרדם המרוהט כבד או לחיוך ילדם השובב הממתין בבית החם ויראה אותם מוקדם מהרגיל היום. לא הם ולא הגבירות ירגישו ביטחון כשהגשם ירֶד בלילה.

הטפטוף נפסק אך המקום כבר ריק. הכל היה כל-כך מהר. כל-כך שונה ממה שדמיינתי. ירושלים סוסים סביב לה. בבית מחכה לי העצב שהשארתי סגור בחדר. אבא דאג להכל ואמר לי שיש קבלה אבל לא אמר לי כלום על ירושלים. כעסתי עליו. עמדתי ליד ערימת הפרחים הטרייה והרטובה ובהיתי באוויר הצלול. היה ריח טוב שהפריע לי לכעוס. ואז ראיתי אותה. זקנה, נאה, גבה עדיין זקוף, עיניה שחורות ועצובות מלאות זיכרונות עמוקים. מי מעיינות. שיערה עטוף במטפחת שחורה. עומדת שם לא רחוק. לא מפחדת מקור ומגשם. עומדת ומסתכלת עלי. קוראת לי ללא קול. סרקתי אותה. ללא ספק היא ענתה לתפקיד חד-הקרן. צעדתי לעברה ונעמדתי מולה. "שלום יא אמיר" היא אמרה לי במבטא. "נעים מאוד, מירא. מצטערת. זאת היתה הבטחה ישנה ואבא שלך עמד בה. באמת כל הכבוד לו. לא הייתי בטוחה. הנה קח" היא הושיטה לי מחברת מצהיבה שחלק מהכתוב בה דהה לגמרי. חלקו עברית חלקו ערבית. "נו, יאללה קח חביבי, קח. אני כבר לא צריכה את זה. גם אני אקבר בירושלים אל-קודס".

דפדפתי במחברת וממה שהצלחתי לקרוא לא האמנתי. קראתי שוב ושוב מנסה להשלים את החלקים שדהו ונמחקו. מנסה להבין.

… כן מירא יקרה, רק מוֹלי כאן כדי לדעת. רק מולי עדה להחלטתנו. אם אהיה הראשון  ללכת ואם יהיו לי ילדים אנא ראי שידעו. אישה חזקה את, ככל הנראה אהיה אני הראשון  (בלי לקחת בחשבון את מוֹּלי הזקנה כמובן…). אני מקווה שזה יקרה בגשם. שמעתי שגשם יורד כשצדיק מת. אם הואר מזלי לפגוש אותך ולו לתקופה קצרה, כנראה צדיק אנוכי. כה חכמה ונעימת הליכות. כה שונה. עד כאב. את חד-הקרן שלי. טהורה וצחורה. דמך כסף ומזונך טל הבוקר… לקח זמן עד שחדלת לפחד ממני. ממש כמו חיה. מרחוק ראיתי אותך לראשונה… עומדת זקופה, קוראת לי ללא מילים. כמו חיה, כמו אגדה…

אמנם לא מדברים אנחנו רבות. בעיקר עובדים. עברית כמעט שאין בפיך ולי יש את ההזדמנות לשמר את הערבית מבית אבי. לא זהה לשפתך אך מספיקה לנו כי הרי אין אנו מדברים רבות…

…יודע אני שלא נוכל להיות יחד. מי יודע אולי אחרי המוות נוכל. אבל התחלה כזו, אגדה כזו, לא יכולתי להפסיק. דמך כסף ומזונך טל הבוקר מירא שלי. יכול אני לכתוב משפט זה ללא הפסקה. זיכרונך וזיכרון הפגישות שלנו, השיחות שלנו, חזון סוסי השלום שלנו, הבדיחות שלנו, עבודתנו המשותפת בפרדס, הארוחות הקטנות שלנו שהוצאת מתיקך… עיניך השחורות הגדולות כשל סוס… זיכרונך תמיד ישאר חלק מדמי. אם יהיה בארץ זיכרון קולקטיבי כשלנו יהיה שלום באזורינו… אנו הסוסים נביא אותו…

…תארי לך את רחובות ירושלים מלאי סוסים… סוסי השלום… מעטים מהם עם כנפיים, מעטים עוד יותר עם קרן. יהיו גם חדשים, כאלה עם שלושה זנבות, אנחנו נמציא אותם.

מבטיח לך לשמור את השטיח שהבאת לי מתנה ואמרת שהוא תמונה…  אהבתי אותך ומאמין שתמיד אוהב. וודאי אתחתן ואבנה את ביתי כאן במושב. וודאי גם את תתחתני ואולי לא תצאי עוד מהכפר. קסומה את… תגדלי הרבה חדי-קרן קטנים וזכים. כמו גדיים לבנים הם יְקָפצו וייפעו מסביבך, כמו פנינים הם יקשטו אותך ביופיים הטהור.

זכרי את נבואתנו ושבועתנו: אסור לישון בעמידה או להדליף טיפת מידע… בעתיד יתרבו בארץ סוסים כמו מים ואסור להיקבר במקום שהוא לא ירושלים… שם יתחיל השינוי הגדול,  האיטי. השינוי שאנו התחלנו באופן פרטי…

וזה מה שהבנתי מהכתוב בערבית –

סוד. זה כל מה אני צריכה, לשמור סוד. שאיש לא יבחין בצורתי השנייה, בחיי השניים. רק מי שטיפל בסוסים וחי איתם מיום שידע ללכת, או מי שכלוא בעצמו בתוך חיה יש סיכוי שיבחין. לא נראה לי שיש יהודים כאלה. הם עסוקים מידי במדע ופיתוח, בבנייה ובשכל הישר. מדברים כל הזמן על המדינה החדשה, על תכניות לעתיד. אבל מי יודע, כולנו בסוף רק בני אנוש, כולנו אותן חיות כלואות משוועות לעוף ולדהור… רק אחד יש כאן. ראיתי אותו ביום הראשון שהגיע, ראיתי איך הוא מתייחס לסוסתו הזקנה והעניין עורר בי חשד. הוא הבין אותה. אחרי כמה ימים הוא ראה אותי. הוא הסתכל עלי באותו מבט שהסתכל על הסוסה. פחדתי ממנו שיחשוף אותי שיביא עלי בושות…  כמו עץ זית עתיק וחכם הוא נראה לי. אני נראיתי וודאי כמו הערבה האין סופית והעצובה… עברו ימים רבים, כמה עונות, עד שהתקרבנו. היתה לו סבלנות של מדבר. מחכה ומחכה למשהו טוב שיקרה… חיכה שאפסיק לפחוד.

בחלומותי השתוללת כמו סופה. ראית אותי בדיוק… את כולי. אפילו את הקרן. חלמתי שאם יהיו לנו ילדים הם יהיו בעלי שלושה זנבות. נקלע מהם צמה שתסמל אחדות, יופי ושלום. בחלומותי רק אתה היית ראוי. מאז שהכרנו לא יכולתי לחשוב על אחר. לא אדם, לא סוס. סיפרתי לך על החלומות שלי והבנת. האמנת לי, לעולם שלי, לירושלים שלי. יחד יכולנו לעשות הכל. לשנות הכל, ליצור עולמות ראויים יותר. יחד. האם אדע עוד יחד כזה?

…ואיני כועסת שהלכת. זה היה צפוי. וודאי תצליח להקים משפחה. אני לא אוכל, לא נראה לי.

זכור רק שמירושלים יחל השינוי. מירושלים יצאו הסוסים, תצא הבשורה. נקבר שם, הבטחנו. בנתיים… סוד. רק שנדע לשמור סוד. כמו מדבר שמחביא באר מים. כמו פרדס שמסתיר אהבות… נתחיל משהו שרק אנחנו יודעים. בוא…

בנסיעה חזרה הביתה נזכרתי בכתבות שרפרפתי עליהן בזלזול בעיתונים. את מי זה מעניין, חשבתי בבוז, כשקראתי את האותיות הגדולות בלבד, מי הוסיף לגן המנורה את השם גן הסוס? או מי החליף במזרקה בגן הפעמון את האריות בסוסים? ביציאה מהעיר הבחנתי בגבו של פסל שיש ענק – אחוריו של סוס עצום מימדים שכנפיו הכבירות מצילות על כל הנתיבים של כביש מספר 1 וזנבו קלוע צמה. הייתכן שלא היה שם כשנכנסנו? הרי לא הייתי מפספס גודל כזה. הייתכן שהשינויים כה מהירים?

מאז שאבא מת אני רואה סוסים. מירא ואני בקשר יומיומי. הבטחתי לה שאדאג לקבורה מכובדת עבורה. הוריה ואחיה כבר אינם בין החיים ומשפחה משלה מעולם לא הקימה. אבא צדק, כה שונה היא היתה, עד כאב. כה שונה היה הוא.

משהו נקי אכן התחיל. אבא לא הוריש לי הרבה. המעט שהיה לו נשאב לטיפול בבלבולו המחמיר בעודו בחיים. אבא הוריש לי תמונה קטנה של ירושלים, תמונת שטיח קיטצ'ית של סוס, חד-קרן אמיתי ואמונה להתחיל את חיי מחדש. אבא הוריש לי התחלה חדשה. לנעור ולצהול עד השמיים, לדהור חופשי בשדות. לעוף כמו פגסוס, לרכב בלי אוכף ומושכות על חד-קרן לבן שלוח רסן. אבא הוריש לי עולם חדש שלא ראיתי קודם. הלילה יֶרד גשם ואבא מת בהרגשת ביטחון, אני יודע.

 

 

יום רביעי של הציפורים – פרסום בכתב העת "הפנקס"

קישור לסיפור שפורסם ב"הפנקס" כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים:

יום רביעי של הציפורים

 

וזה הסיפור ללא האיור:

יום רביעי של הציפורים

נעמי לומדת צ'לו. כל יום רביעי היא נוסעת באוטובוס לקונסרבטוריון. נעמי היא החברה הכי טובה של עינת. לא שלי. היא הבת הכי טובה במתמטיקה בכיתה. הסבירו לי שזה קשור אולי למצוינות שלה בנגינה. יש עוד כמה נגנים אצלנו אבל לא כמוה. לראות אותה מנגנת זה הדבר הכי יפה בעולם. זה כמו לראות את הזריחה. לזמן מה זה לא יום ולא לילה ואפשר להיות במקום שלא קיים. אם עוצמים עיניים אפשר לדמיין איזה מקום שרוצים. אם פוקחים עיניים נעמי והצ'לו שלה מתאימים בדיוק למקום הזה שבדמיון. אפשר להסתכל עליה ולהקשיב והדבר היחיד שיזוז ויעבור זה הזמן. כשהיא תפסיק לנגן לא תאמין כמה זמן עבר.

למרות שהיא החברה הכי טובה של עינת ושבכלל רוב החברות שלה הן יותר גדולות מאיתנו כי היא יותר מפותחת מאיתנו, חכמה ומוכשרת מאיתנו, למרות כל זה בכל יום רביעי היא לוקחת את הצ'לו הגדול שלה ובאה לשאול אם אני יכולה ללוות אותה לתחנת האוטובוס ולחכות אתה עד שהיא עולה עליו. ברור שאני מסכימה. לפעמים אני חושבת שהכל הפוך, שהיא ממשיכה ללכת לשיעורים האלה רק בשביל לא לאכזב אותי, שממתינה כל השבוע לימי רביעי בשלוש אחר הצהריים. זו שעה מאוד שקטה בחוץ. יש לנו דרך של בערך שבע דקות לתחנה. בדרך כלל אין איש ברחובות. כולם נחים או עדיין עובדים. אנחנו והצ'לו הולכים לאט. אנחנו תמיד יוצאות הרבה לפני הזמן גם אם זה אומר לחכות הרבה. אם נעמי תאחר את האוטובוס לא יגיע אחד אחר באותו יום והיא תצטרך לחכות שבוע שלם עד לשיעור הבא.

ליד התחנה גדלים שיחי פרא שאיש לא מטפח. פעם בהרבה זמן מישהו גוזם אותם רק כדי לא להסתיר את שדה הראיה של הנהגים. נעמי משעינה את הצ'לו בצד של הספסל ואנחנו מתחילות. אנחנו זורקות אבנים על השיחים האלה. כל אבן שפוגעת מקימה רעש נעים של מלא ציפורים שעפות בבהלה מבין השיחים ונעלמות בשמיים. יש שם כל כך הרבה ציפורים! כמה אבנים שלא נזרוק – הציפורים תמיד יצוצו מהשיחים הענקיים האלה.

אנחנו מחכות שיהיה שקט ואז זורקות שוב אבן ומקשיבות לציוצים המבוהלים והכועסים ולרשרוש הענפים והעלים שממשיך גם אחרי שהציפורים עפו. שוב ושוב.

עד שהאוטובוס מגיע.

כשאני חוזרת לבד אני הכי עצובה בעולם שזה נגמר ואני הכי שמחה בעולם שלמרות כל החברות הגדולות ולמרות כל הכישרון, רק אני זורקת עם נעמי אבנים על השיחים המשוגעים בתחנת האוטובוס. רק איתה זה אפשרי. מישהו אחר לא יבין מה כיף בזה. אבל נעמי ואני מחכות לרגע הזה כל שבוע ומתפעלות כל פעם מחדש. זו המוסיקה רק של שתינו.

טלן

טלן

סיפור זה זכה לעלות לעשרת הנבחרים במסגרת פרס עינת לספרות מדע בדיוני ופנטזיה :)

טְלֶן / מאת שיר חייק

ג'רמי

שמי ג'רמי פיטסברג ואני מחזיק באחת מהאנציקלופדיות של טלן.

אנג'יניר חבייאר סוארס חברי המזוקן ואפשר לומר היחיד מימי האוניברסיטה העביר לי כרך זה. כן, יש לי בספריה הביתית הגדולה, במדף הגבוה ביותר, בקיר הדרומי, ספר שלישי מימין, וודאי מלא אבק, את אחד הכרכים מהאנציקלופדיה של טלן. אינני סומך עוד על זכרוני בשביל לומר מה מספרו המדויק של כרך זה, אבל פרט זה אינו חשוב, ייתכן ואנשים יושבים בדיוק עכשיו וכותבים עוד ערך בעוד כרך של אנציקלופדיה זו. כשחושבים על כך אולי זה כבר לא כל-כך נדיר, אולי איני כה מיוחד. עם חלוף השנים קשה יותר להתלהב מתגליות או המצאות חסרות הגיון, כך שאפילו אני כמעט שכחתי את בעלותי על כרך זה. רק חלומותי, לעיתים רחוקות, על מטילי זהב וקונוסים כבדים במיוחד, מסוג של נחושת לא ידועה למדענים בכדור הארץ, מזכירים לי אותו.

סוארס היה מורי בחוג להיסטוריה, לשיעורים האהובים עלי – שפות עתיקות. נוצר בינינו קשר חברי על בסיס העמקה בידע משותף. היינו נפגשים אחת לתקופה גם אחרי סיום לימודי, כשעניין מקצועי חדש היה דורש ליבון. אף כתבנו מספר מאמרים יחד. שיחותנו היו תמיד מקצועיות ולא אישיות ולמרות זאת חברים היינו. אמנם מוצאו ממרכז יבשת אמריקה אך נטול היה החום וחוסר האמצעיות המאפיינת את ילידי חלק היבשת ההיא. זו הסיבה שחברתו נעמה לי. בניגוד לרזוני ומפרקי הגרומים והבולטים ולחיוורוני הנובע מאורח חיי, סוארס היה עב בשר, בעל שפם ושיער עבות. נדמה לי שלא היה מודע לעובדה שהוא חייכן. התמונה היחידה בחדרו באוניברסיטה היתה של צ'ה גווארה, אך מעולם לא דיבר איתי פוליטיקה. לא היו בינינו גינוני סמול-טוק. ניגשנו תמיד ישר לעבודה. היה משהו פורה בשיתוף הפעולה שלנו. משהו נדיר לעניות דעתי שאינה יודעת רבות על חברות. בתחילת דרכו האקדמית למד סוארס הנדסת אלקטרוניקה ומכאן התואר אנג'ניר עדיין דבק בו. תמיד הערכתי את הגיון המהנדס הברור והחד שלו.

חבייאר סוארס כבר אינו בין החיים, כך שאני יכול לסבור שאין בעולם איש היודע על היות כרך זה אצלי. ספריות המחשיבות עצמן ודאי נואשו ופסקו מלחפש אותו. איני מעוניין לתרום אותו לפני מותי לספריה ידועה, אך שעובדיה לא בהכרח יודעים או מעריכים את חשיבות הכרך.

חלומי היה שיפנו אלי. שאקבל יום אחד איגרת ובה בקשה מנומסת להוסיף ולכתוב ערך באנציקלופדיה של טלן. עכשיו, בערוב ימי, הייתי מחליט אני למי להעביר את השרביט. הייתי הופך חלק פעיל מעולם מדומיין זה. הו כמה רציתי! כנראה שאאלץ להסתפק בחלק של קורא פאסיבי בלבד.

הכל התחיל בוקר קר אחד, ביושבי במשרדי אשר בביתי. איני אדם היוצא תכופות מהבית. מצאתי פתק מצהיב באחד הספרים שעל שולחן עבודתי ובו חלק מציטוט:  "…שבעוד אנו ישנים במקום אחד, אנו ערים במקום אחר, ובאופן כזה כל אדם הוא שני אנשים..." בתחתית הפתק היה כתוב דבר מה נוסף בשפה לא מוכרת. היום אני יודע, לאחר שפתק זה פתח לי את השער לטלן, שזה היה כתוב באחת משפות טלן, ככל הנראה הצפונית. את הדרומית אפילו אני לא הייתי מבין לעולם, כך נדמה לי. הציטוט היה של אחת התיאוריות המתקיימות שם.

מאז, אגב, השתדלתי לחיות באמצע. לא שני אנשים וגם לא אחד. בערותי הייתי עייף ופאסיבי. לא גומע חיים, לא רגשן. רווק החי בצניעות מרובה. לא היה בי רצון או כח לשנות מצב זה. שקעתי בין מחברותי וספרי. בלילות לעומת זאת שנתי לרוב נדדה.

כיסופי היו לקבל פעם בדואר רשום, חפץ לא מוגדר, במשקלו או בצורתו, או באופן המיספור שלו, ולדעת שגם אלי הגיעה פיסת מציאות מעולם שנוצר בדמיון בלבד. הו כמה פיללתי! האמנתי שאם חושבים על משהו לאורך זמן ולא מפסיקים לרצות בו, הוא קורה לבסוף.

בלילה קר בשנת 1965, בגיל תשעים ושלוש, בחדר השינה שלי, שדלתו עומדת במדויק מול דלת חדר הספרייה הגדול, ברובע קווינס, בשכונה בה אני גר כבר יותר משישים שנה, בביתי בעל המסדרונות הארוכים והחדרים הרבים, התלבשתי חם ונכנסתי למיטתי המוצעת בקפידה. הלכתי לישון ולא קמתי. יותר מזה איני זוכר. גם סיפור זה איני יודע מי כותב, אנוכי הער או הישן. אך דבר אחד בטוח – איני רוצה שכרך זה יאבד. לכן אם יש ולו קורא אחד שאינו מטיל ספק בדברי. אנא. אנא מצא אותו.

ג'וליאן

שמי ג'וליאן פיטסברג ואין לי ברירה.

א. קראתי. הייתי מחזיר את הגלגל אחורה ומסרב לקבל את הטקסט הזה שנתן לי חברי דייויד במפגשי ה"האזנה למוזיקה עתיקה" שנערכים מידי חודש בדירתה המזמינה של יפעת, הישראלית לשעבר. אני מתבונן בה כל הערב תוך כדי האזנה. החלילים והצ'מבלו שברקע מחמיאים לה. בעיני היא יפה. משהו ברזון המוגזם שלה, בגמלוניות או העקמומיות שלה לא נותן לי מנוח. אני נשאב למוזרות שלה כאילו יש בה מום שאני חייב לדעת. מדמיין את שדיה הקטנים שהיא מנסה להסוות מתחת לבגדים הלא מוקפדים שלה, הגדולים עליה במידה או שתיים. מלאי נוכחות קטנה וחצופה. בעיני היא יפה עם הפנים המאורכות, העיניים הענקיות הבולטות, האף העקום טיפ טיפה, הן מלאות הבעה, היא בעצמה לא מודעת לכך. אז פשוט לקחתי ממנו את הספק סיפור ספק מכתב קצר הזה, שמתי בכיס של המכנסיים ולמחרת, כשנזכרתי בו, פתחתי וקראתי מנסה להיזכר מה אמר לי חברי דייויד כשנתן לי אותו.  "אתה חייב לקרוא את זה בנאדם", "תקרא ותגיד לי אם זה אמיתי", "שמעתי על דברים כאלה מאחי הגדול. הוא מאמין שזה נכון והוא אחד האנשים הכי אינטליגנטים שיש ביבשת שלנו". משהו כזה הוא אמר ולקחתי בלי לחשוב פעמיים. אין מקריות בעולם. ואין להחזיר את הגלגל אחורה.

ב. ג'רמי פיטסברג היה סבי. הוא נפטר ארבע שנים לפני שנולדתי. אני מכיר את הסיפורים המעט משונים עליו. על חיי הסגפנות שחי ועל הצטיינותו בפיענוח שפות עתיקות. בנוסף, אני יליד דצמבר 1969 מה שלפי דבריו של אסטרולוג סיני בעל מבט פסקני, שפגשתי לפני כמה שנים, יקח אותי לדרך שונה מהרוב. "ולא רק בגלל שזו היתה שנת התרנגול" אמר ולא יסף.

התחלתי רק מלהתעניין פה ושם. לאסוף חומר בנושא, לקרוא הרבה בורחס. חשבתי שאבוא על סיפוקי אך סיפוקי רק הלך והרחיק כאילו לעולם לא אוכל למלאו עד שלא ארד לסוף העניין או לפחות עד שיפעת בעלת המבטא המחוספס והשיער הספק מסודר ספק פרוע תמידית תהיה חלק מחיי. שני הדברים התערבבו בראשי. מוזיקה עתיקה ושפות עתיקות. התחלתי להזות שהעיוותים הקלים או חוסר מושלמותה של יפעת הם מן המאפיינים של טלן, שאולי היא היא המציאות שנשלחה באיחור לסבי והגיעה, שלא במקרה, אלי. היא היא המציאות הקיימת של עולם שנברא בדמיון בלבד. ואני עוד נמשכתי אליה לפני שידעתי על העולם ההוא, על כל האנציקלופדיות שלו. זה כבר לא רק עניין של מטילי זהב וקונוסים כבדים מנשוא. זה לא רק הגיון שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שאנו מכירים ושיטות מתמטיות ופיזיקליות שונות בתכלית, או דיבור ללא שמות תואר. זה אנשים בשר ודם. חיים אמיתיים הם הצליחו לברוא והם לא בדיוק כמו שלנו כאן. משחק שאפתני חדש.

ליפעת יש מערכת סטריאו ממש משוכללת. היא אומרת שרק מי שמאזין הרבה למוסיקה משקיע במערכת כזו. "לא רק קלאסית" היא אומרת "גם אם הייתי שרופה של דיסקו הייתי משיגה אחת כזו. זה פשוט שיא הטכנולוגיה אני אפילו לא יודעת מה כל כפתור עושה". היא משמיעה לנו קטעים טובים בעיניה. של מלחינים מעולים בעיניה.

המחשבה שיפעת אולי לא לגמרי אמיתית הקלה עלי. הכל בסך הכל משחק אמרתי לעצמי שוב ושוב וניגשתי אליה. סיפרתי לה על המכתב שנתן לי דייויד שותפנו למפגשי ההאזנה. תגובתה חסרת ההיסטריה או הזלזול, חיוכה המקטין במעט את עינייה הענקיות וקבלתה את הסיפור שלי באופן כמעט טבעי, נדמה לי, גרמו לי להתאהב בה יותר. הראיתי לה את הטקסט המדובר. סיפרתי לה שג'רמי פיטסברג היה סבי. לכן גם שמי מתחיל ב ג'. כמובן שלא הזכרתי את הרעיון או המחשבה  שאולי היא עצמה משם. הצעתי לה להצטרף אלי בחיפושים אחר הכותב, אחר הכרך האבוד, מנסה להסתיר את התרגשותי ואת, נדמה לי, רעידות ידי הקלות מעצם המעמד הזה שבו רק שנינו עומדים ומדברים. היא חייכה. חיוכה סידר את כל חלקי פניה בהתאמה.

למפגשינו היו עכשיו סיבות קונקרטיות. זה הקל על המבוכה ועל הצורך לדבר או לעשות משהו שכרוך בכניסה למרחב המוגן שבנינו, שלא היה מוגדר בשום אופן. האוויר במרחב בינינו, שבכלל לא שקוף, להפך, אטום, לא ניתן לכניסה ללא אלימות קלה כלשהי – אמירה חזקה או תנועה פולשנית. אויר מטלן חשבתי לעצמי, אם אכנס אליו אדע בטח יותר. מחשבה שנסכה בי אומץ לכמה רגעים אך נשארה כנקודות בראשי שלא התחברו זו לזו לכדי פעולה אלא התפוגגו במהירות. ולכן לא אמרתי כלום שקשור למה שהרגשתי ובטח שלא ניסיתי לגעת. היה לנו מחקר שצריך לעשות.

השנה היה רצח עם ברואנדה, ברזיל ניצחה את איטליה בפנדלים בגמר המונדיאל, קורט קוביין התאבד, דפדפן נטסקייפ יצא לאור ורק לפני כמה ימים הוענק פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת. אבל ב 23 לדצמבר 1994 השתנו כללי המשחק אם אתם שואלים אותי.

יפעת

אני גרה פה כבר כמעט ארבע שנים. מצאתי כאן מקום שאפשר לחיות בו רק ממוסיקה. כאילו להתנתק מכל שאר הדברים שיש בעולם. בארץ אין מקום כזה. כאן לא חייבים להיות מעשיים. אפשר לאכול ולשתות מוסיקה. מכל הסוגים. אני אוהבת עתיקה. רנסנס, בארוק.  מנגנת בהרכבים שונים על חליליות בארוק בכל הגדלים. ההרכבים בדרך כלל הם עם צ'מבלו אבל לפעמים אנחנו מגוונים עם עוד כלים. המוסיקה ההיא מכל-כך מזמן זורקת אותי כבר בצליל הראשון לעולם אחר. יותר איטי, יותר נמוך, יותר רגוע. יש בה איפוק לצד אמירה ברורה. אני שם לחלוטין. אנחנו מנגנים יצירות מוכרות של טלמן, הנדל ובאך אבל לפעמים גם מלחינים פחות מוכרים, אפילו למתעניינים במוסיקה קלאסית. משלמים לי מספיק בשביל הנגינה שלי. אני מצליחה להחזיק את הדירה הקטנה הזו. פעם בחודש מתקיים פה מפגש. כן כן מסתבר שאני לא היחידה שחייה ממוסיקה יש עוד שנושמים כמוני. דגים מעופפים, סוג של. אולי מקורנו ממצולות איזה אוקינוס. אנחנו לא יכולים לחזור אליו אבל גם לא יכולים פה על האדמה. אני אוהבת להסתכל שעות על הגלובוס המואר הגדול בדירתי ולחפש מקומות. אוקינוסים, אגמים ענקיים שנראים כמו ימות גדולות, מפרצי ים שכוחי אל, קווי רוחב בלתי נראים. אני חייבת להשיג גלובוס אחד שמגיע לרזולוציות של ביצות. אני תמיד חושבת שאני צפרדע משולי ביצה גדולה. לא ממש מים ולא ממש אדמה. גם יש לי עיניים כאלה גדולות צפרדעיות. אף אחד כאן לא יודע לבטא את שמי כמו שצריך ובמילא לא רוצה להתקרב יותר מידי. "ייפֲִַת ווֲאט אֳר יו לוקינג אֶת? וואט דיד יו פָיינד און זָה מֵֶֶפ? ניו מיוזיק"?  הם צוחקים. אבל מעריכים את יכולתי המוסיקלית, את המעמקים שאני מגיעה אליהם לדברי ידידי. ג'וליאן אומר שהוא מרגיש משהו שונה כשאני מנגנת. ג'וליאן, דייויד והמשתתפים האחרים הם הכי קרוב שיש לי. ייפת ייפת אר יו א פרנד אוף יאסר ערפאת? הם מנסים להתבדח איתי.

ג'וליאן הראה לי את המכתב הזה שסבא שלו השאיר. מוזר, יש לי תחושה שאני יכולה לעזור הרבה אבל אני לא יודעת איך. ג'וליאן לא מנגן. הוא חובב האזנות, בעיקר למוסיקה קלאסית, כך הגדיר את עצמו, כשהצטרף למפגשים שלנו, והוא מאוד משימתי. אם מבקשים ממנו משהו לעשות זה מיד מתבצע ועל הצד הטוב ביותר. הוא אוהב לעזור וגם מקצוען. מעניין למה הוא לבד. עכשיו הגיעה אליו המשימה הזו ואני יודעת שהוא ישלים אותה ולא רק בגלל שזה קשור אליו בדם. המכתב שהראה לי הזכיר לי משהו. אני לא יודעת מה בדיוק. איזו תחושה עמוקה ועמומה אבל מורגשת עד קצות האצבעות. כמו מוזיקה שאת לא מצליחה להיזכר איפה שמעת אותה ובכל זאת היא מוכרת לך כאילו שנולדת איתה. לפני שאני נרדמת אני שומעת חריקות של מחט על תקליט ישן. כמו בפטיפון בסלון הצהוב, בדירה הקטנה ברמת-גן, של הורי המאמצים. מוסיקה, כנראה מאוד עתיקה, מתחילה להתנגן, החריקות מתחזקות ואני נרדמת. בבוקר איני זוכרת דבר מלבד חריקות המחט איתן נרדמתי. כל בוקר אני מוציאה את עצמי מביצה. ממקום שהוא לא מים ולא אדמה. המעבר לעולם המעשים מהיר ומלווה בכאב ראש חד. אני מודה כל בוקר על שהתעוררתי למקומי המוכר.

ג'וליאן אוהב את קירבתי. זה חדש לי. שום דבר בי לא מרתיע אותו. אנחנו צמד די טוב. הוא יודע לאן צריך ללכת ולהתקדם ואני עוזרת לו לפלס את הדרך. קראנו כבר כמה אנציקלופדיות כאלה של טלן. כל בן-אדם נראה לי חשוד מאז – האם הוא חלק מהמשחק? האם יש לו מושג שיש עולם שלם בתוך העולם השלנו? האם צעיף הוסר מעל עיניו או שהוא עדיין באמונה הישנה שרק המוכר קיים? הייתכן שעיניי בלבד היו עצומות עד שפגשתי בג'וליאן וסבו? בעצם את סבו לא פגשתי מעולם, איך זה שיש אנשים שמעולם לא פגשתי והם קרובים לי? ג'וליאן מסתכל עלי באופן שונה מאוד. אולי הוא רוצה לגעת בי, אולי אני חשודה בעיניו במשהו. הבוקר הוא תפס בזרועי כשמעדתי במדרגות ספרייה ענקית של אחת האוניברסיטאות שברשימת "המקומות שחייבים לבדוק אותם" שעשינו. הוא המשיך לאחוז בי והסתכל על הבגדים שלי. הוא רצה להגיד משהו ולא אמר. אני צריכה להגיד לו שאין לי עניין מיני עם אף אחד, לא רק איתו. לא יודעת, זה פשוט לא  מעניין אותי. אני צריכה להגיד לו.

הספרייה מלאת אבק. או שעשו כאן שיפוצים ונשארו באוויר שרידי קיר מפורק או שיש פה אבק שחדר דרך החלונות הגדולים והמפוארים, שנראים כאילו איש לא פתח אותם מעולם. ככל שאנו עולים הסמיכות הזאת באוויר גדלה. האנציקלופדיות האלה תמיד נמצאות בקומה הכי גבוהה ובספריות האלה תמיד אין מעליות. כבר מצאנו וקראנו כמה וכמה ונראה שמספרן הולך וגדל. לעולם לא תצליח לקרוא את כולן. הפירוט שבהן מתעמק עוד ועוד. הן גדושות יותר מאנציקלופדיות רגילות. מצאנו פירוט של יצירות מוסיקליות! אנחנו בתהליך פיענוח התווים. זה יהיה השיא מבחינתי, לנגן יצירה מטלן.

הבוקר כבר הפך לאחר הצהריים. בספריות גדולות קשה להבחין בזמן שעובר. כבר עברנו כמעט על כל הספרים בקומה העליונה, האוויר צפוף ומעורפל אבל יש בנו נחישות. ג'וליאן מצא משהו. זה עוד כרך, אבל הוא שונה. דפיו עבים יותר מהרגיל ועליהם מצויירים דיוקנות. ציורים מקוריים שמתחתם, בכתב קליגרפי עדין, רשום שמו של הדיוקן ואיזו המצאה הוא הוסיף לטלן. זה היה כרך עשוי מעשה אמן. אין ספק שמצאנו משהו חשוב היום. הכרך היה  יוצא דופן כי לא סיפר על טלן אלא על ממציאיה בכל התחומים. היו שם בין היתר, דיוקנות של ארכיאולוגים, מתמטיקאים, פיסיקאים, מחנכים, סופרים, מוסיקאים, בלשני לשון, מהנדסים ובשנים האחרונות נוספו גם אנשי מחשבים. אותם אנשי מחשב היו יהירים במיוחד, הם ניסו להציג על מסכיהם העבים ארכיטיפ של איך יראה אדם שנולד בדמיון, לפי הכללים שם. דומה לכל מה שאנו מכירים אך בה בעת שונה בתכלית. המאיירים המחוננים של כרך זה ציירו איך יראה אדם מטלן. כל דף שהפכנו לאחר קריאה מהופנטת, העלה עוד אבק באויר. באינסטינקט לא ברור עצרתי את ידו של ג'וליאן מלהפוך לעמוד האחרון של הכרך – איך יראה אדם פרי המצאתם של ממשיכי טלן. ג'וליאן, נבוך ממגעי הפתאומי ונהנה ממנו באותו זמן, הביט בי וסילק בעדינות את כף ידי מהספר והפך את הדף: "אדם זה ירגיש תמידית חוסר שייכות. יהיה מוכשר באופן נדיר במה שיבחר לעסוק, אך יחד עם זאת יתקשה בהשתלבות. צורך הרבייה לא קיים בו מפני שלא הוא מחליט על אופן וכמות הימצאותו בעולם, לכן נטול יהיה משיכה מינית, זאת על אף שחלקם יוכל לחיות בזוגות. מי שלא ידע יתקשה להבחין בהבדל הדק בינו לבין ילוד אישה. הוא יתבטא בעיקר בעיניים גדולות ובולטות, כישרון נדיר ומשיכה לביצות – מקומות שאינם מים ואינם אדמה". כך היה כתוב לפני האיור. מבטנו הושפל לאיור עצמו ולא נותר עוד צל של ספק. רעדתי. ג'וליאן חייך. הוא לקח את ידי שהזיז לפני רגע חזרה לידו מבלי להוריד את עיניו מפניי. ג'וליאן קרן בחיוכו כמו נגן שסיים לנגן יצירה ארוכה וקשה. "תודה" הוא אמר לי "תודה" ולראשונה מאז שנפגשנו אימץ אותי אליו בחוזקה. החל מהיום, ה 23 לדצמבר 1994, דבר כבר לא היה רלוונטי יותר מלבד הידיעה החדשה של שנינו. ג'רמי פיטסבורג וודאי מתהפך עכשיו בשנתו.

שיר שהתפרסם באתר ליריקה

קישור

http://lyrica.org.il/blog/?p=1240

אם הייתי בוחרת / שיר חייק

אם הייתי בוחרת / שיר חייק

הָיִיתִי עַכְשָׁו מִמְּגַלֵּי הַגֵּנוֹם הָאֱנוֹשִׁי.
הָיִיתִי בְּאַפְרִיקָה חוֹקֶרֶת קוֹפִים.
פְּסַנְתְּרָנִית אוֹ כַּנָּרִית מֻכְשֶׁרֶת וִידוּעָה,
צִיּוּרַי הָיוּ תְּלוּיִים בְּגָלֶרְיוֹת בְּרַחֲבֵי עוֹלָם
וּבְהֵיכָלִים שֶׁל מַדָּע
בְּטֵלֶסְקוֹפּ מַחֲזִיר־אוֹר מֵהַטּוֹבִים שֶׁיֶּשְׁנָם
הָיִיתִי מְחַשֶּׁבֶת כּוֹכָבִים וְאֶת הַשְׁלָכוֹתֵיהֶם עַל הָאָדָם.
הָיִיתִי מֻמְחִית מַבְרִיקָה וּמְקוֹרִית לַהִיסְטוֹרְיָה הַפְלֶמִית.
מְחַנֶּכֶת אֲהוּבָה. מַצִּילַת נְפָשׁוֹת
שַׂחְקָנִית קוֹלְנוֹעַ. אוֹ קַלָּטוֹת.
הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת מַגְדִּיר צְמָחִים אוֹ צִפֳּרִים.
בּוֹחֶרֶת אֶחָד, מְוַתֶּרֶת עַל הָאֲחֵרִים.

לֹא וִתַּרְתִּי עַל דָּבָר מֵהָרְשִׁימָה
ולָכֵן הִגַּעְתִּי עַד הֵנָּה.

 

שלושה שירים מאוירים מכתב העת "הפנקס"

מצורף קישור לאתר "הפנקס" ומתחתיו השירים המאוירים כפי שפורסמו:

http://ha-pinkas.co.il/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-25/

יצירה מקורית

שלושה שירים / מאת: שיר חייק, איורים: לידיה טומשבסקי

פברואר 15, 2016

סַבָּא לֹא שׁוֹמֵעַ כְּשֶׁצּוֹעֲקִים

סַבָּא מְחַפֵּשׂ אֶת מִיכָל

הוּא שׁוֹאֵל בַּשְּׁבִילִים, בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים
מִי רָאָה אֶת הַיַּלְדָּה הֲכִי מַצְחִיקָה?
אוּלַי מִישֶׁהוּ שָׁמַע אֵיפֹה הַיַּלְדָּה הֲכִי מַקְרִיאָה?

לָמָּה הִיא בִּכְלָל נֶאֶבְדָה?
מִיכָל מַשְׁאִירָה לוֹ רְמָזִים
אֲבָל סַבָּא הַמְּבֻלְבָּל לֹא מֵבִין
הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ  – תְּנַסֶּה לְחַפֵּשׂ בֵּין הַפְּרָחִים
פַּעַם הָיִיתִי פַּרְפַּר וּפַרְפָּרִים אוֹהֲבִים פְּרָחִים.

הִיא שׁוֹאֶלֶת אִם הוּא מַאֲמִין בְּפֵיוֹת
(הוּא אוֹמֵר בֶּטַח שֶׁכֵּן אֲבָל רַק בָּאַגָּדוֹת)
אָז תְּחַפֵּשׂ בַּיַּעַר
אַתָּה זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי פֵיָה וְנִכְנַסְתִּי לְשָׁם דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר?
סַבָּא מַחְלִיט לִשְׁאֹל גַּם חַיּוֹת
אֲבָל הוּא לֹא מַצְלִיחַ לִמְצֹא –
אֵיפֹה הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת?

מִיכָל כְּבַר רוֹצָה לִצְעֹק הִנֵּה אֲנִי כָּאן!
אֲבָל הִיא נִזְכֶּרֶת שֶׁסַּבָּא לֹא שׁוֹמֵעַ כְּשֶׁצּוֹעֲקִים
אָז הִיא מַחְלִיטָה לְהַגִּיד לוֹ בְּשֶׁקֶט:
כָּל הַזְּמַן הָיִיתִי פֹּה
בַּבַּיִת!

אַתָּה פָּשׁוּט חִפַּשְׂתָּ רַק בַּחוּץ.

חייק2

הַשְּׂמִיכָה שֶׁל הַשְּׂמִיכָה

כְּשֶׁגָּלָה הַבֻּבָּה עֲיֵפָה
מִיכָלִי מְכַסָּה אוֹתָהּ
עִם הַבַּדִּים שֶׁבַּמְּגֵרָה.
הֵם הַשְּׂמִיכָה שֶׁל גָּלָה.

כְּשֶׁסַּבְתָא נָחָה עַל הַסַּפָּה
יוֹאָבִי נָח עַל סַבְתָא.
הוּא הַשְּׂמִיכָה שֶׁל סַבְתָא.

כְּשֶׁמִּיכָלִי נִרְדֶּמֶת עַל הַשְּׂמִיכָה
אִמָּא מְעִירָה אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה
בִּשְׁבִיל לְהִתְכַּסּוֹת.
"אֲנִי הַשְּׂמִיכָה שֶׁל הַשְּׂמִיכָה!"
הִיא מוֹדִיעָה וּמַמְשִׁיכָה לִישׁוֹן.

חייק1

אִם בַּבַּיִת הָיָה פִּיל

אִם בַּבַּיִת הָיָה פִּיל
זֶה הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת מְאֹד מַבְהִיל.
אָמְנָם נִכְנָסוֹת אֵלֵינוּ לִפְעָמִים חַיּוֹת
אֲבָל אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לִנְמָלִים, זְבוּבִים וְאוּלַי חִפּוּשִׁיּוֹת.
פִּיל זֶה כְּבַר מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
זֶה כְּמוֹ לְמָשָׁל שֶׁיִּכָּנֵס נָמֵר.

אֲבָל אֲנִי כְּבַר מְטַכֶּסֶת עֵצָה
וּמִיכָל תַּעֲזֹר לִי, אֲנִי בְּטוּחָה.
קֹדֶם כֹּל נִתֵּן לוֹ לִשְׁתּוֹת
גַּם אִם זֶה יִקַּח לוֹ כַּמָּה שָׁבוּעוֹת.

הוּא יַרְגִּישׁ בְּנֹחַ וְאָז נְדַבֵּר –
יוֹאָב יַתְחִיל כִּי הוּא לֹא מִתְבַּיֵּשׁ
וְיַגִּיד לוֹ: פִּיל, מַה קָּרָה לְךָ, מַה יֵּשׁ?
וַאֲנִי אֶשְׁאַל – מַה בָּאתָ בִּמְיֻחָד אֵלֵינוּ?
לֹא קָטָן בִּשְׁבִילְךָ הַכֹּל פֹּה אֶצְלֵנוּ?

וְהַפִּיל יָקוּד לָנוּ קִדָּה, יַגִּיד תּוֹדָה
וְשֶׁהוּא חַיָּב לְהַמְשִׁיךְ
כִּי מְחַכִּים לוֹ בְּמָקוֹם חָשׁוּב.
חייק3

 

 

שיר חייק – ילידת 1969. בוגרת "קלישר" בית-הספר לאמנות חזותית תל-אביב. נשואה ואמא לשניים. מזכירה רפואית במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ובעיקר כותבת סיפורים ושירים.

 

לידיה טומשבסקי – מאיירת ומעצבת גרפית

Height: 768