נבחרתי להשתתף בהקראת שיר שלי בערב שארגנה אגודת הסופרים (בזום כמובן) ב 4.11.20, לציון 25 שנה לרצח רבין. זה השיר שהקראתי –

כלב

תתנצל פעם אתה

על מה אתה שואל?

יגאל עמיר התנצל?

כן, אז עניתי לטלפון

זה היה רבין

או שזה היה בגין

שאל מתי אתה בא

אמרתי לו שימתין.

קודם אתה פעם אחת תתנצל

אחר כך תמות.

בדירה צנועה בירושלים

או בכיכר מלכי ישראל.

פורסם בגיליון 413 של עיתון 77 . בדפוס.

לרות יש שן קדמית עליונה עקומה, בולטת קדימה. היא לא יודעת אם כך צמחה או שזו תוצאה של עוד מקרה שהיה לה. יש לה מקרים זכורים כבר מתקופת התיכון אבל היא אומרת שזה התחיל עוד ביסודי או אפילו לפני, פשוט הזיכרונות שלה עמומים יותר מאז. הם מסתכמים רק בתחושות שמשהו לא בסדר איתה. אין לה דוגמאות ספציפיות חוץ מאחת, בה היא צוחקת עם חברה לשולחן והן דוקרות זו את זו בעפרונות שלהן. זה לא כואב, זה מצחיק. ילדה מהכיתה דוחפת אותה ורות מצליחה לעצור את עצמה מליפול על מי שהיתה לרגע חברה שלה, אבל העיפרון המחודד עף מידה ונתקע בכף ידו של ילד אחר. היא זוכרת מילים: “זיהום חמור מעופרת”, “בית חולים” ו”לא היתה ברירה אחרת” ואחר כך היא זוכרת את הילד לומד לכתוב ביד שמאל. הימנית כבר לא היתה שימושית. יכול להיות שהמקרה הזה גרם לה גם להפסיק לצחוק וגם להפסיק לנסות להסביר. יכול להיות שהיא נולדה ככה וזה לא קשור ויכול להיות שההומור האדיש של אמא שלה גרם לכך. אם היתה חוזרת הביתה עם ברך מדממת ומספרת שמעדה כשניסתה לא לדרוך על חיפושית אמא שלה היתה אומרת “מקווה שהמדרכה לא קיבלה מכה חזקה” או “בטח נפלת ישר על החיפושית” וצוחקת חזק חה חה חה. אם היתה חוזרת הביתה ומספרת על ילדה שהעליבה אותה מול כל הכיתה אמא שלה היתה אומרת “להביא לך פלסטר?” שואפת מהנובלס שלה ומגחכת. לפעמים היה מספיק רק מבט בשביל שרות תבין שהיא לא בסדר. רות קצת שמנה, יש לה עיניים בולטות ופופיק בולט וחיוך קטן וכשהיא סוף סוף פותחת את הפה היא אומרת שכל פעם כשהיא מנסה לדבר ולהסביר, כל המלל שלה עולה מהבטן לכיוון הפה, כמו גל ענק של הוואי, דוחף את הפופיק שלה החוצה, ממשיך לכיוון מעלה, ונעצר בבת אחת בלב, שם המילים נתקעות, לא יכולות לצאת. רק האדווה של הגל מהוואי מצליחה להגיע למעלה, לפה, וזה מעוות אותו למעיין חיוך קטן עם קצת רוק. ההדף של העצירה הפתאומית מוציא את העיניים שלה קצת יותר החוצה. קראו לה עיני קרפדה ופופיק של הריון ומי בכלל לא נגעל והכניס אותך להריון. אז היא שתקה יותר. היא אומרת שרק הכוכבים בשמים לא כאן במקרה. כל השאר בחיים זה אוסף של מקרים. שגרת מקרים. במקרה שלה זה מובן. לא מזמן היא עצרה עם הג’אסטי הישנה שלה מאחורי מונית שממנה ירדה לאט אישה מבוגרת. זה היה ברחוב טרומן הצר והמרכזי. רות הוציאה רישיון מיד כשהגיעה לגיל שמותר. היא גם יודעת לתקן לבד הרבה סוגים של תקלות במנוע ובטח שלהחליף גלגל. היא לא צריכה לבקש עזרה. היא לא צריכה לדבר. בכל אופן, היא חיכתה במכונית ולא צפרה. רצתה שהאישה הזקנה תדע שיש עוד סבלנות בעולם, שיש התחשבות ויש איטיות. אבל הנהגים מאחוריה לא ראו את סיבת העצירה והחלו לצפור. הזקנה חשבה שזו רות שצופרת ונעצה בה מבט שהיה יותר מלחיץ מהצפירות. הנהג מהאוטו הצמוד מאחוריה יצא שוצף לכיוונה. לא עניין אותו הזקנה או המונית, רק האישה המפגרת שבגללה הוא מפסיד זמן. המונית הזריזה ממילא כבר לא היתה שם ועכשיו באמת לא היתה סיבה לעצירה באמצע רחוב טרומן הצר והסואן. “מה את חירשת? או עיוורת? סתכלי מה עשית כאן ימפגרת!” הזקנה, שהספיקה להתקרב אליה מהצד השני, סיננה לעברה קללות בשפה לא מוכרת שנשמעו הרבה יותר רעות. רות לא דיברה. מה הטעם להתחיל להסביר עכשיו? היא הכניסה לראשון והמשיכה לנסוע עם דמעות בעיניים וכאב בנשימה.

רות בודקת תוכנות בחברת הייטק גדולה. זה קצת דומה להגהה לפני הדפסת ספר. מה שלא עובר את הבדיקות שלה לא יוצא לשוק. הרבה אחריות לגילה הצעיר. מה שיוצא לשוק ולא עובד טוב יחזור אליה, אבל זה מעולם לא קרה, היא ממש מקצועית. דווקא היה לה קל למצוא עבודה שלא צריך לדבר בה עם אף אחד. כל יום בחמש ורבע היא חוזרת לדירתה. היא מדליקה אור קטן ומחממת אוכל שהיא מכינה ביום שישי לכל השבוע. היא לא בררנית באוכל, אוכלת מה שיש. רות מתקלחת ורואה טלוויזיה עם הטרנינג הכחול כשהחום בכביסה או עם החום כשהכחול בכביסה. כשהטלוויזיה משעממת היא קוראת ספר מהספרייה. לפעמים היא חושבת מה היא תלמד באוניברסיטה או במכללה יום אחד. הרבה נושאים מעניינים אותה ויש לה יכולת למידה טובה. היא לא מתקשרת לאף אחד אבל לפעמים הטלפון בדירתה מצלצל. בדרך כלל זו טעות במספר. אם יש לה כוח ואם לא קר היא יוצאת לדשא שמחוץ לבניין. היא רוצה להתבונן בכוכבים ולהרגיש שהם לא כאן במקרה. בדרך כלל לא רואים אותם כי הפנסים עושים אור ואין מספיק חושך בשביל לראות כוכבים. היא יודעת שקוראים לזה זיהום אור. היא יודעת שאם כולם היו כמוה לא היה זיהום אור בעולם. היא לא מפחדת מחושך. לפני שבוע היא יצאה עם הכיסא המתקפל שלה לדשא. חתולת הזבל המוכרת לכל השכנים באה להתחנן לקצת אוכל. רות טפחה על ירכיה המלאות והחתולה קפצה עליהן והתיישבה. לרגע המבטים שלהן נפגשו בהערכה הדדית ורות חשבה שלמרות הכל היא בעצם בנאדם טוב. ילד של אחת השכנות התקרב ורצה ללטף את החתולה. הוא נעמד מאחורי הכיסא בצד שמאל ועשה לה נעים מאחורי האוזניים. החתולה גרגרה ורות הרגישה בגב את החיוך של הילד ואת העיניים התמימות שלו, הגדולות. רות חייכה גם. בלי רוק, בלי עיוות. חייכה באמת. אולי יפסיקו כבר המקרים חסרי המזל שמלווים אותה מאז שהיא זוכרת, אולי היא ממש תצחק וממש תדבר. באוטוסטרדה. היא נשענה אחורנית בנחת והרימה את הראש לחפש את הכוכבים. הכיסא חרק והחל לנטות אחורה. הכיסא היה נופל יחד איתה ישר על הילד הקטן והחמוד עם העיניים אילולי נעצה רות את רגליה הכבדות בדשא, כמו אוחזת בקרנות המזבח, ועצרה את נפילתו אחורה. החתולה המבוהלת קפצה וברחה ביללה לא לפני שתקעה בלחיו של הילד את ציפורניה בניסיון נואש להיאחז בו. הילד נגע בלחיו השרוטה והדם נזל ממנה אל אצבעותיו וזרועו. הוא התחיל לבכות ובעוד רות מייצבת את הכיסא ומנסה להרגיעו התאספו כבר כמה שכנים מסביב. הילד רץ בבכי לאמו, והחתולה כבר מזמן נעלמה מן העין. המילים המוכרות נורו ישירות מהפה של האנשים אל הלב של רות. זה כבר בדיוק שבוע שהיא לא הגיעה לעבודה וגם אין אור קטן בדירתה. הילדים בבית הספר היו בטח צוחקים עכשיו ואומרים “רות-סוף”. הכוכבים, אם יכלו לדבר, היו מספרים ששמעו אותה במקרה אומרת, שהיא כבר לא יכולה יותר.

*

רות יודעת ללכת הרבה ברגל מכל הטיולים בשנות נעוריה וילדותה. טיולי חובה. היא יודעת להבחין בין אורניות לפטריות רעילות. יודעת להדליק מדורה בכל מזג אוויר ולבשל את האורניות. אמא שלה אמרה שהיא לא מפנקת את הבת שלה, שהיא צריכה לדעת הכל, להיות עצמאית, וגיחכה בזמן שאיפרה לתוך מאפרת אלומיניום מרובעת. אולי אמא שלה צדקה? כי רות כבר כמה ימים מסתדרת לבד ביער. לקח לה יום שלם להגיע לשם והכי מפחיד היה לחצות את הכביש הראשי בדרך אליו. אבל רות זכרה בדיוק את הדרך וחוץ מזה כבר חצתה פעם את הכביש הזה בכיוון ההפוך, בערך כשהיתה בת חמש וחזרה לבד הביתה אחרי שנשכחה ביער, וכל הילדים הלכו בלעדיה ולא שמו לב. רות אוהבת את האדמה הלחה. הקור מפריע לה אבל רק קצת. היא אוהבת שבחורף מחשיך מוקדם. היא אוהבת את הריח של האורנים. היא היתה הכי טובה בלעשות שרשרות ממחטי אורן והכי טובה בלהעיף הליקופטרים מהפירות היבשים של המכנף-נאה. היא מזכירה לעצמה בכוח דברים שהיא טובה בהם. היא חייבת. פעם מישהי בעבודה אמרה לה שקצת איפור ישנה אותה לגמרי ושהיא מוכנה לאפר אותה. אבל רות השפילה מבט, חייכה לרצפה ואמרה לה שלא אבל תודה. לפי סרטים שראתה בטלוויזיה, עכשיו כשהיא לבד והיא אפילו בוכה, מתאים שיבוא מישהו מוכר ויחבק אותה. היא בדרך כלל לא אוהבת שנוגעים בה. אולי פעם יהיה לה חבר? מישהו שהיא לא תסלוד אם הוא יחבק אותה? רות מסמיקה מהמחשבה. לא נראה לה. היא מיישרת את האדמה בשתי ידיה בשטח לא גדול ליד אבן מכוסה מעט טחב, שמסתירה קצת את הרוח, ושלידה צמחו עלים צעירים של רקפת שרק נולדה. היא פורשת את שק השינה הישן, שלקחה איתה מהבית, ונכנסת לתוכו וחושבת. כמה זמן עד שישימו לב שהיא נעלמה? אולי לא ישימו? העיניים של הילד, אלה שהרגישה בגב, העיניים האלה. היא כועסת, היא עצובה, אבל היא לא מפחדת. כל שינוי שיקרה מעכשיו, היא כבר תסתדר. מה אמא שלה היתה אומרת עכשיו? היתה צוחקת עליה? היתה מסתפקת במבט מבזה ומועכת סיגריה בתוך עציץ? או שסוף סוף היתה גאה בילדה העצמאית שלה, שיודעת להסתדר לבד תמיד? כמו סדק ברהיט עץ עתיק, שגם אחרי תיקונים חוזרים ונשנים כל כמה שנים צץ מחדש, המשפט של אמא, שחשבה ששכחה עלה. “אל תחייכי, שלא יראו את השן”. הכל בגלל השן העקומה הזו היא חושבת כמו ילדה קטנה ואז, פתאום, היא מעיזה לחשוב אחרת – טוב שאמא מתה, היא מעיזה לחשוב. ההעזה גורמת לה לחייך. בהתחלה ממבוכה אבל לאט לאט החיוך הקטן והמבויש, הלא מתוכנן, גדל. העיניים הבולטות שלה נסגרות מעט והשמים מעליה נכנסים לפוקוס. נדמה לה שהיא רואה את כל הכוכבים בחדות זוהרת. הם מחייכים אליה חזרה. רות מתמוגגת. היא פותחת בזהירות את פיה וזה יוצא משליטה. הגל הזה מהוואי עולה שוב אבל אין בו מילים, אין בו אפילו מחשבות, יש בו צחוק גואה וגועה! האוקיינוס השקט של הוואי, של צחוק מתפרץ מהפופיק הבולט, הבטן שלה עולה ויורדת, ואז עובר דרך הלב המשתולל ויוצא החוצה חסר מעצור, בקול רם מהפה הנפתח, מהעיניים הבוכות ומקצות האצבעות. קולות משונים יוצאים מפיה וזה מצחיק אותה אפילו יותר. רות צוחקת בקול רם, בפה פתוח. צוהלת. גל הצחוק כל כך גדול, כמו רעידת אדמה בתוך יער הילדות. “אל תחייכי” היא אומרת לעצמה ומתפקעת מצחוק. “מסכנה האדמה שאת מתגלגלת עליה עכשיו, כבד לה”, היא לא מצליחה להפסיק לצחוק. גל אחרי גל. היא לא מנסה להפסיק. רות צוחקת וצוחקת וצוחקת וכל הכוכבים ביער צוחקים איתה. לבסוף גופה מתעייף. העיניים דומעות, שרירי הפה כואבים, הבטן דואבת ונדמה לה אפילו שירדה במשקל. רות מרגישה קלה, רות מרגישה טוב ורגע לפני שהיא נרדמת עם חיוך על השפתיים, אולי כמו שנרדמה כשהייתה תינוקת, היא חושבת, היא בעצם יודעת, שמחר בבוקר משהו ישתנה. היא לא יודעת מה, היא כן יודעת שלטובה. לילה טוב רות. סוף-סוף.

פורסם ב”סלון הדחויים” יולי 2020, בנושא אלימות במשפחה, לזכרה של מיכל סלה.

כְּמוֹ סֶלַע, גּוּשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת, אֵלֵךְ לִישֹׁן מֻקְדָּם, חֲסְרַת כֹּחוֹת. לְלֹא בָּשָׂר, לְלֹא שְׁרִירִים, בְּלִי הָרְגָשׁוֹת. סַלְעִית הַחוֹף, יַבְּלִית הַנּוֹף. תָּמִיד נִמְצֵאת וּנְכוֹנָה לְאוֹת. עוֹשָׂה הַכֹּל עַד זוֹב. עַד תֹּם. הַכֹּל רַק לֹא חֲסְרַת תּוֹעֶלֶת, עַצְלָנִית, לֹא דַּיְקָנִית, לֹא קַשּׁוּבָה, לֹא סַבְלָנִית. תָּמִיד עוֹמֶדֶת דֹּם. שְׁתִיקָה. אֲנִי קִירוֹת הַבַּיִת מְכֻסֵּי אֵזוֹב. כֻּלָּם עוֹבְרִים, אֲבָל לֹא מִסְתַּכְּלִים עָלַי, הָרֹב עָסוּק אוֹ שֶׁלּוֹטֵשׁ אֶת הָעֵינַיִם בָּרִצְפָּה. אֲנִי עוֹמֶדֶת אֵיתָנָה וּרְקוּבָה, רַק מְצִיצָה וּמַמְתִּינָה. עַד בּוֹשׁ. עַד תֹּם כֹּחוֹת. וּמֶזֶג הָאֲוִיר נִתַּךְ עָלַי מֵעַל הַבַּיִת. אֵינֶנִּי עֵשֶׂב שֶׁעָמִיד לַכֹּל אוֹ רְצוּעַת סְלָעִים אִלְּמִים וְנִצְחִיִּים אֶל מוּל הַחוֹל. אַלִּין שֶׁאִישׁ אֵינוֹ עוֹזֵר לִי וְאֶקְרָא לְאֵלוֹתַי, אֵלוֹת הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה. אֶזְעַק מַסְפִּיק וְדַי! וְאָז אָצִיץ. וְאָז אֵצֵא. אָסִיר קוּרִים דְּבִיקִים וְעַתִּיקִים. אֶשְׁבֹּר קִירוֹת. אַבְרִיחַ גּוּר שֶׁל חֲתוּלִים. אָזוּז, אֶרְעַד וְאֶתְנַעֵר כְּמוֹ סוּס הַמְּסַלֵּק זְבוּבִים. אֵצֵא בְּכָל מְחִיר. אֶרְאֶה אִשָּׁה כְּמוֹתִי בְּתוֹךְ כָּל קִיר, כָּל מִשְׁפָּחָה. כִּבְשָׂה בּוֹכָה, פּוֹעָה בַּדִּיר.

פורסם ב”רסיסים” דו-ירחון מקוון, יולי 2020, בנושא זכרונות.

בתמונות מהתקופה של מתחת לפני השטח אני נראית מרוכזת. לא מחייכת כמו חברי לתמונה. לא שייכת. המבט שונה, ההבעה כמעט מחוקה. צמחתי כמו זרע נובט המוצא בכוחות עצמו את הדרך הארוכה והקשה מעל פני האדמה. היה לי חוש.

בתמונות שאחרי בקיעת האדמה רואים את החולשה והפחד, את החיוורון, את הביישנות התת-קרקעית במבט שלא מסתכל לשום מקום. היתה לי סיבה לחייך, ייחוד משלי, ולא ידעתי. “רוח צפונית קרה, לא ניתן להתקרב” אמרה ונגעה בי מישהי חדת אבחנה. הייתי על סף עילפון, עוד מילה על שונות, שתאמר לכיווני, תכריע אותי. לא נשארו בי כוחות לניסיון השתלבות נוסף.

אני זוכרת אותי הולכת ומתכווצת בשבילים המוכרים. אישה זקנה עצרה אותי והסתכלה עלי בחיוך נעים. “מימוזה” היא הצביעה לעברי. הרגשתי שזו מחמאה. ההרגשה היתה זרה לי. חום הציף אותי. דמעה מלוחה נזלה על לחיי ונגעה בשפתי. ליקקתי אותה כמו צמח שהשקו אותו רגע לפני שיהיה מאוחר מידי. הזקנה חייכה אלי שוב והציעה לי לפתוח מילון בבית. “תודה” לחשתי. ונפרדנו.

מאז גיל שבע-עשרה אני לא מצטלמת עם אנשים. אולי אצטלם למגדיר בוטאני.

מימוזה  המכונה גם “הצמח הרגיש” או “אל תיגע בי”, הינו צמח מטפס בעל תכונה ייחודית של רגישות למגע: ברגע שנוגעים באחד מעלעליו של הצמח הוא מתחיל להתקפל פנימה ולהסגר.

מקור השם הוא במילה לטינית שמשמעותה “התכווצות” או “ביישנות”.

השיר התפרסם ב”סלון הדחויים” גיליון ט’ בנושא אלימות, לזכרה של מיכל סלה.

כְּמוֹ סֶלַע, גּוּשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת, אֵלֵךְ לִישֹׁן מֻקְדָּם, חֲסְרַת כֹּחוֹת. לְלֹא בָּשָׂר, לְלֹא שְׁרִירִים, בְּלִי הָרְגָשׁוֹת. סַלְעִית הַחוֹף, יַבְּלִית הַנּוֹף. תָּמִיד נִמְצֵאת וּנְכוֹנָה לְאוֹת. עוֹשָׂה הַכֹּל עַד זוֹב. עַד תֹּם. הַכֹּל רַק לֹא חֲסְרַת תּוֹעֶלֶת, עַצְלָנִית, לֹא דַּיְקָנִית, לֹא קַשּׁוּבָה, לֹא סַבְלָנִית. תָּמִיד עוֹמֶדֶת דֹּם. שְׁתִיקָה. אֲנִי קִירוֹת הַבַּיִת מְכֻסֵּי אֵזוֹב. כֻּלָּם עוֹבְרִים, אֲבָל לֹא מִסְתַּכְּלִים עָלַי, הָרֹב עָסוּק אוֹ שֶׁלּוֹטֵשׁ אֶת הָעֵינַיִם בָּרִצְפָּה. אֲנִי עוֹמֶדֶת אֵיתָנָה וּרְקוּבָה, רַק מְצִיצָה וּמַמְתִּינָה. עַד בּוֹשׁ. עַד תֹּם כֹּחוֹת. וּמֶזֶג הָאֲוִיר נִתַּךְ עָלַי מֵעַל הַבַּיִת. אֵינֶנִּי עֵשֶׂב שֶׁעָמִיד לַכֹּל אוֹ רְצוּעַת סְלָעִים אִלְּמִים וְנִצְחִיִּים אֶל מוּל הַחוֹל. אַלִּין שֶׁאִישׁ אֵינוֹ עוֹזֵר לִי וְאֶקְרָא לְאֵלוֹתַי, אֵלוֹת הַבַּיִת וְהַמִּשְׁפָּחָה. אֶזְעַק מַסְפִּיק וְדַי! וְאָז אָצִיץ. וְאָז אֵצֵא. אָסִיר קוּרִים דְּבִיקִים וְעַתִּיקִים. אֶשְׁבֹּר קִירוֹת. אַבְרִיחַ גּוּר שֶׁל חֲתוּלִים. אָזוּז, אֶרְעַד וְאֶתְנַעֵר כְּמוֹ סוּס הַמְּסַלֵּק זְבוּבִים. אֵצֵא בְּכָל מְחִיר. אֶרְאֶה אִשָּׁה כְּמוֹתִי בְּתוֹךְ כָּל קִיר, כָּל מִשְׁפָּחָה. כִּבְשָׂה בּוֹכָה, פּוֹעָה בַּדִּיר.

http://www.http://www.tiktakti.co.il/catalog/eli-yona-salon/9-july-20/tiktakti.co.il/catalog/eli-yona-salon/9-july-20/

סיפורי הקצר התפרסם הערב, ערב יום השואה, בכתב העת המקוון “קול ההמון” אנתולוגיה – השואה במרוצת הדורות 2020 בעריכת עדינה בן חנן.

“היו לי ילדים” אמרה לי סבתא. “שני בנים. חיימקה בן שבע ויהודלה בן חמש. אותי לקחו לביתן של הרופא ואותם לא ידעתי לאן. ולא ראיתי אותם שוב לעולם”. היא סיפרה לי את זה ככה, בקצרה ובביטחון, פעם אחר פעם.

כשהלכתי איתה ועם אבא שלי (היא אהבה אותו כמו בן) לטיול בין-ערביים רגוע סביב הישוב שלנו, היא נעצרה. הגדר המקיפה הזכירה לה את הגדר של אושוויץ. אבא נעלב אבל היא הפסיקה לבוא לבקר אותנו. הרופא שלה בביתן, איך לא הבנתי עד כה, היה ד”ר מנגלה.

ב-1947 היא עלתה ארצה ונישאה בשידוך לסבי. אבא היה חלק מעסקת החבילה. אחת כמוה אפשר לשדך לגרוש עם ילד. כשבאנו, אבא ואני, לבקר אותם בחיפה והיא יצאה לקניות מתחת לבית בשוק בעיר התחתית, סבא ניצל את ההזדמנות וסיפר לנו שאחרי החתונה היא היתה בבדיקות כמה וכמה פעמים. הרופא כאן בארץ היה נחרץ ועקבי: “היא עקרה. מעולם לא היו לה ילדים ולעולם לא יהיו. אין אפשרות אחרת. אין גם עדות לניסויים או התערבות חיצונית” וסבא עצם את עיני הילד המחייכות שלו וויתר על מצוות פרו ורבו. נשארנו נבוכים. היה עלינו לבחור עמדה. שני הפתרונות לא היו אפשריים. סבתא משקרת או איבדה את דעתה שם? לא ייתכן. אך גם הרופא כאן בארץ המשיך להיות רציני ואמין.

“היו לי שניים. שני בנים חמודים. חיימקה ויהודלה”. היא אמרה לי גם בפעם האחרונה שדיברנו. אבא ואני עוד המשכנו לבקר אותה בבית האבות המוזנח בחיפה לשם עברה אחרי שסבא נפטר. שם היא כבר לא דיברה. זה היה כרוך ביותר מידי מאמץ ולמילים כבר לא ייחסה משמעות ממילא. בטח לא לשלה. היה שם צפוף ולא נקי אבל לא היתה גדר מסביב והריח מהים, מעלה הזיכרונות הרחוקים, חַדר בחוזקה מבעד החלונות. היא ישבה והביטה בחלון. ישבנו איתה. שיחקנו קלפים וראינו טלוויזיה. לא היה עוד טעם לדבר.https://www.kolhehamon.org/post/%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%90%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA-%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%9F-%D7%97%D7%A0%D7%9F

שירי יצא לאוויר. מולחן ובבוצע ע”י בן דנציג ודניאלה בוס

אֲנִי פְּאוֹתֶיהָ שֶׁל עִיר לֹא קַיֶּמֶת

צֵל הָעֵץ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּל

אֲנִי גְּדוֹת נָהָר שֶׁמַּיִם לֹא זוֹרְמִים בּוֹ

כֶּלֶב דִּמְיוֹנִי שֶׁל יֶלֶד מְצֻיָּר.

PoolaBook הינה רשת חברתית לפרסום ושיתוף ספרים ויצירות כתובות.

העליתי ל PoolaBook עד כה שני סיפורים “לאורך כל קווי הרוחב” ו”לדוידי”.

מצרפת קישור לסיפורים ב PoolaBook

https://www.poolabook.com/search-results?searchterm=%D7%A9%D7%99%D7%A8+%D7%97%D7%99%D7%99%D7%A7&tags=&tagsID=&category=&language=

אפשר להיכנס לעשות לייק 🙂