דשא תינוק

בבוקר, בשביל שמוביל לדלת הכניסה האחורית של הבניין, הריח המתוק של הדשא שזה עתה כוסח, מזכיר לה את הדשא הילדותי שליד החדר של ההורים. הדשא ששכבה עליו כל-כך מקרוב, ראתה את החיפושיות והחרקים והקוצים שבתוכו, שהריחה אותו ונשמה אותו ואת האדמה שמעט מתחתיו, כל-כך מקרוב, שהבדילה בין הזנים השונים שלו, איזה זן גדֶל טוב מתחת לצל העצים ואיזה מצהיב באותו צל.

הדשא שמרחוק היה מרחבים עצומים של התרגשות, של חופש ושל הצבע האהוב בכמויות רוויות. של נשימה פתוחה לעולם. והכי אהוב היה הריח הזה, שמיד אחרי הכיסוח.

כל-כך חריף ומתוק. אפשר להריח אותו דרך העור. אפשר לעצור ולעמוד ולהריח. כי לרגע אין לאן למהר, אין בסוף השביל דלת כניסה לעבודה.

הבית מאחוריה ודלת הכניסה מלפניה והיא בכל זאת נעצרת. נדמה לה שמכל החלונות מסתכלים עכשיו ושואלים – למה היא לא נכנסת, למה היא נשכבת על הדשא, למה היא מריחה אותו כמו תינוק?

עוד נשימה עמוקה אחת, זה יספיק לעוד כמה שעות.

ומחר הריח כבר יתפוגג.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *