כשאמא של גל התקשרה ושמעה איך ענינו לטלפון, כבר ב”הלו” הראשון היא שאלה “מה עישנתם?”
איך היא קלטה? איך היא הרגישה?
כששירי אמרה לי “אני לא נראית טוב היום נכון?” הסתכלתי עליה ולא הבנתי לֶמה היא מתכוונת.
“את לא רואה שהפנים שלי טיפה נפוחות? שהשיער שלי לא מסודר בכלל? שהעור שלי לא נראה טוב היום?”
ואני לא ראיתי. אמרתי לה “טוב, אולי, אבל זו את. זה לא משנה לי, בעיני את יפה בכל מצב, באמת”.
ראיתי אותה כמו תינוק שמסתכל על אימו והיא תמיד יפה ותמיד מתקבלת בשמחה. גם אם היא תגיד לו “אתה לא רואה שאני מתה מעייפות וממש לא מתחשק לי עכשיו לשמוע אותך בוכה ולחכות עד שתירדם?”
במקום לשמוח על ההסתכלות התינוקית שלי, על הקבלה המוחלטת שלי אותה, היא נעלבה והאשימה אותי בחוסר רגישות ובחוסר תשומת לב לפרטים הקטנים.
לאמא של גל למשל זה לא היה קורה.
מאז אני נורא משתדלת. ובכל זאת אין יום בו לא נשלחים לעברי מבטים ומשפטים כמו:
את לא רואה שאני לא מגולח?
את לא רואה שהסתפרתי? שעשיתי צבע?
את לא רואה שכבר כמה ימים אין לי מצב רוח?
ואני נשארת תינוקית. לא מצליחה להתבגר. לא מצליחה לשפוט.
תינוקות חמודים רק כשהגוף שלהם עוד קטן.