הבחור הראשון שהתחיל איתי היה דתי וביישן.
זה היה בסמינר בגבעת חביבה, שהשתתפו בו גם אנחנו, גם דתיים וגם ערבים. הוא התיישב מולי בארוחת צהריים. בטח לא היה מקום לשבת. אני לא אוכלת מול זרים. אחרי מספר דקות שהוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי על הצלחת, הוא אמר בשקט “את דומה למִיה פארו”. הרמתי את העיניים לחפש למי הוא אמר ואז נפגשנו במבט קצרצר מתוק ומביך. חזרתי להסתכל על הצלחת. אני זוכרת שאחר כך הוא אמר בקול רם ורציני “מִיה פארו היא השחקנית הכי יפה שאני מכיר”.
לפעמים אני חושבת איפה הייתי היום אם בסמינר הייתי מדברת בחזרה. אלוהים, שנתן אז למאמינו את הכח לדבר, בטח יודע.
גם אם הוא לא יודע זה ספור יפה!