במשך שנה דויד צייר אותי כמעט כל יום.  גם כשלא הייתי על-ידו. כל פעם היה צץ עם ציור חדש ומראה לי. אהבתי מאוד את הציורים שלו. ראו בהם כמה שהוא אוהב אותי. זה עזר לי לאהוב אותי גם. ניסיתי לראות את הטוב או היופי שבי דרך הציורים שלו. רציתי נורא לאהוב אותו בחזרה. באמת ניסיתי, הרגשתי את חוסר הצדק.

יום אחד זה כמעט קרה. הוא נתן הרצאה על ולסקאז של המאה ה- 17 וממנו המשיך לגויה של המאה 18 וה-19 עד שהגיע לפיקאסו של המאה ה-20 ואמנות עכשווית. “גאונות ציירי ספרד” הוא קרא להרצאה שלו. הוא ידע כמה אני אוהבת את שלושת הציירים האלה. דויד היה יפה ומלא ביטחון. דיבר בשקט אך בהתלהבות גדולה, צד את כל הקהל, כולם היו שבויים בדבריו. גם אני. רציתי לקום ולהגיד לכולם: אל תתאהבו בו פתאום עכשיו! הוא שלי!

כשנגמרה ההרצאה הצעתי לו ללכת לבית הקפה שאנחנו לפעמים יושבים בו. ידעתי שהוא ירצה. הוא התחיל לדבר על אחד הציירים ואני עצרתי אותו. “היום לא. היום נדבר על אמני העתיד. עלינו”. הוא שתק. מופתע, סקרן, מנסה להסתיר את האצת נשימותיו, נתן לי להוביל כאילו חשב שזה לעולם לא יקרה. התחלתי לדבר בידיעה שזה הסיכוי האחרון שאצליח לאהוב אותו. הוא הצטרף אלי. דיבר יותר יפה אפילו מאיך שהוא מדבר על תולדות האמנות. רציתי להתאהב בו. הלכנו לדירה שלו. הוא רצה לצייר אותי, כמו שהוא מכיר, ואני אמרתי “לא, היום אתה לא רק מסתכל, היום אתה לא ולסקאז ולא גויה ולא פיקאסו”. רציתי בכוח לשנות את אי הצדק. רציתי לאהוב אותו. ולא הצלחתי.

דויד המוכשר והכריזמטי אמר לי “את לא צריכה לתקן את העולם. אני, כמו שאת יודעת, יכול לצייר אותך גם כשאת לא כאן. זה בסדר”. בזמן שהוא המשיך לדבר אני התלבשתי והמילים שלו חדרו לי לגוף והרטיבו לי את הלב. עמוק. וכואב. בכיתי. אחר-כך חיבקתי אותו חיבוק ארוך והלכתי. חשבתי לעצמי מה ההבדל בין אהבה לאמנות, אהבה לאלוהים ואהבה לאדם אחר? רציתי לשאול את ולסקאז העתיק, את גויה למוד הסבל, את פיקאסו שידע כמה אהבות. רציתי לשאול את דויד, שבטח היתה לו תשובה.

אולי גם דויד יהיה יום אחד צייר מפורסם. גאון ציירי ירושלים. יהיו לו הרבה מעריצים ומעריצות, כמו היום אחרי ההרצאה. והוא ירצה דווקא את מי שלא רוצה בו בחזרה, אבל באמת ניסתה. בכוח. בשביל הצדק.