באלבומי התמונות קל לזהות. זה בולט – המבט שונה, ההבעה כמעט מחוקה, נשאר קצת פחד מטושטש. מי שעוצר יכול להבחין בביישנות עתיקה שמובילה לאותו פחד, שהיה מובלע בתמונות. “זאת בטח לא מכאן” אמרו כשהסתכלו, “היא מהצפון הרחוק, לא?”, “מה זה? שֶד?”
גם במציאות הייתי שונה. לא יכולתי לשאת מגע. פחדתי. היה לי הרבה כח. הצלחתי לגדול לבד, פתרתי בעצמי בעיות שניכרו בדרכי. (גם קיבלתי עזרה אם הוצעה. זה קרה לעיתים רחוקות). לא התלוננתי, לא הכרתי את המושג. פשוט צמחתי כמו זרע נובט המוצא בכוחות עצמו את הדרך הארוכה והקשה מעל פני האדמה. היה לי חוש.
בתמונות מהתקופה של מתחת לפני השטח אני נראית מרוכזת. לא מחייכת כמו חברי לתמונה. לא שייכת. בתמונות שאחרי בקיעת האדמה רואים את החולשה, את החיוורון, את המבט שלא מסתכל לשום מקום. היתה לי סיבה לחייך ולא ידעתי. “רוח צפונית קרה, לא ניתן להתקרב” אמרה ונגעה בי מישהי חדת אבחנה. הייתי על סף עילפון, עוד מילה על שונות, שתאמר לכיווני, תכריע אותי. לא נשארו בי כוחות לניסיון השתלבות נוסף.
בעודי הולכת ומתכווצת בשבילים המוכרים, אישה זקנה עצרה אותי והסתכלה עלי בחיוך נעים. “מימוזה” היא הצביעה לעברי. הרגשתי שזו מחמאה. ההרגשה היתה זרה לי. חום הציף אותי. דמעה מלוחה נגעה בשפתי. ליקקתי אותה כמו צמח שהשקו אותו רגע לפני שהיה מאוחר מידי. היה צריך לצלם עכשיו. הזקנה חייכה אלי שוב ואמרה לי לפתוח מילון בבית. “תודה” לחשתי. ונפרדנו.
מאז אני לא מצטלמת עם אנשים. אולי אצטלם למגדיר בוטאני.
* מימוזה – המכונה גם “הצמח הרגיש” או “אל תיגע בי”, הינו צמח מטפס בעל תכונה ייחודית של רגישות למגע: ברגע שנוגעים באחד מעלעליו של הצמח הוא מתחיל להתקפל פנימה ולהסגר.
מקור השם הוא במילה לטינית שמשמעותה “התכווצות” או “ביישנות”.