הוא לא אוהב את השם שלו. מעדיף את השם האמצעי אבל אני לא זוכרת אותו. ערב, קיץ, 1991, עוד בירה עם איאן. כבר ידעתי שהוא מעיירה קטנה ליד בלפסט, צפון אירלנד, הממלכה המאוחדת, מלחמת פוקלנד… באכסנייה בטבריה הלחה. זה התחיל בסיבוב פאבים עם עוד חברים בתחילת השבוע (הם באו לכאן כדי לראות איפה ישו הלך על המים) זה כבר היה רק איאן ואני יומיים לפני שהוא נשאר ואני הייתי צריכה להמשיך.
הבירות, החום וחמישה ימים יחד ברצף, אני כבר ממש רציתי. דמיינתי בלי הרף את הבית שלנו במרחבים הירוקים והגשומים שם באירלנד. את הים הסוער בצידו הרחוק. השלווה והמבטא הוולשי הנהדר שיהיה לילדים שלנו עם הילקוט הגדול והמלבני והגרביים עד הברכיים, שיֵגַדלו עוף דורס במחסן האחורי או סתם יאכילו את הארנבים והעכברים המתרוצצים בשטח. שני בנים שלוחי רסן עם לב זהב וחיוך ממיס, שיער קצוץ, כמו של אבא, על הראש הקטן שמעל הילקוט, זורקים אבנים על הכבשים שחוסמות את השביל ומוציאים לשון לילדות. כבר דמיינתי איזה חלומות הם יחלמו בשנתם.
ואיאן רק המשיך לספר לי על המלחמה באיי פוקלנד של לפני תשע שנים. גם בערב האחרון.