היום זה שוב קרה. היתה לי הרגשה לפני שהלכתי לישון אתמול, שהיום זה יקרה. אבל אני אף-פעם לא יודעת איך זה יראה, איזה צורה זה יקבל.
כשקמתי, רק הרגשתי שעדיף לא לקום. הילדים קמו לפַני והתלבשו. הכל קרה מאליו. מדי פעם קריאת “אמא” אבל ללא תגובה הילדים המשיכו בהתארגנויות שלהם. בגלל שלא דיברתי לא יכולתי לבקש מהשכנים שיקחו אותם לבית-הספר, אז לקחתי אותם בעצמי. אין לי מושג מה הם לבשו. אין לי מושג מה אני לבשתי. אולי הם שמו-לב למַשהו כי הם ישבו מאחורה כמו דגים. בניגוד מוחלט לכל הימים האחרים. הם ירדו והאוטו המשיך לעבודה. השתדלתי לא לענות לטלפון ולא לפגוש אף עיניים ופה שישאלו מה נשמע היום. אני לא בטוחה איזה קול יצֶא לי מהפה והדבר האחרון שאני רוצה זה מישהו שישים-לב למשהו ויעשה עניין. אני רוצה למות בלי שאף-אחד ידע. עד שתחזור לי המחשבה.
המחשבה היחידה שאין לי ברירה לחשוב זה איך להסוות את המוות שלי. את הקו האופקי והציפצוף שבתוך ראשי. את הכלום. אם ישאלו אותי לא אדע לענות אפילו מה השעה בטח שלא מה התאריך היום. מה עושים? לחזור הביתה להכין ארוחה לילדים זו משימה בלתי אפשרית. קשָה וארוכה ומסובכת כמו להצטרך לבנות להם ולי עכשיו בית מן היסודות ואין לי מושג ממה עשוי בטון. טוב שאין לי כרגע את היכולת לדעת איך אני נראית בעיני האנשים שנכנסים ויוצאים, זה היה ממית את מה שעוד פירפר עד עכשיו כמו רעב וצמא.
יום אחד כזה יכול לקרוע את כל החוטים שהצלחתי לתפור וללפף בשביל להיצמד לחיים, כי רובם לא מספיק חזקים. ומה אם זה ימשך יותר מיום?
אני מסתכלת למעלה על החוטים היפים שרקמתי, מסתכלת למטה ולא רואה כלום. אין סוף לַכלום. לרגע עולה לי מחשבה קצרה – ביום שאגזור את החוטים האלה בעצמי ולא אתן להם סתם כך להיקרע, אז אני סוף סוף אעוף!
אבל עד אז הילדים יגָדלו את עצמם לבד, בעבודה יתעלמו בנימוס ובעלי ידבק ממני. ידבק בחיידק חוסר היכולת לחשוב, לדבר ולהתמצא.
חזק מאד!