באמת שאני לא יודעת איך זה התחיל. פשוט הלכתי והשמנתי. לאט לאט. לא יכולתי לעצור את זה. ואז גם נעשיתי עצבנית וחסרת סבלנות. כמעט כל שיחה איתי נגמרה בריב או בכך שהוכחתי את בן שיחי. הייתי חייבת לצדוק. אני יודעת שדיברו מאחורי גבי. פחדו לדבר איתי – שמנה ועצבנית. נעלבתי מכל מילה שאמרו לי. נעלבתי גם בשביל אחרים שלא שמו לב מה אומרים או חושבים עליהם. לא איבדתי כלל מרגישותי הרבה לאחרים אבל את זה איש כבר לא ראה. רק אני ידעתי את זה ואולי בעלי. אני חושבת שהוא עוד אהב אותי.

כבר לא נמשך אלי – נרדמת כל יום מול הטלוויזיה ונשארת שם עד הבוקר – אבל אהב. כנראה זוכר איך הייתי פעם. או אולי מנסה להיזכר כדי לנסות לא להפסיק לאהוב אותי. הוא היחיד שראה איך אין לי כח לעצמי – נרדמת עם הבגדים על השמיכה – לא קניתי בגד כבר יותר משנתיים. הוא לא קונה לי כי חושש שאעלב. גם איתו אני מתעמתת. וכשהוא אומר לי לקחת את עצמי בידיים  אני שוב נפגעת.

אני רוצה לשמוע מאמא ואבא איזו תינוקת מקסימה הייתי. איזו יפה. וחכמה. איפה נקרע החוט הזה? איפה התחיל השני? הפכתי להיות הדובי הענק שישן איתי כשהייתי ילדה במקום להמשיך להיות הילדה. אני בסך הכל דובי נעים שמחפש ילד שיאהב אותו ויחבק אותו וישן איתו. בעלי כבר לא ילד. ככל שאני הולכת וגדלה כך רואים אותי פחות ופחות. איזה עולם הפוך.