“הבעיה שלי זה הקור ברגליים. בחלק העליון אני לובשת הרבה שכבות, אבל על הרגליים יש רק מכנסיים.”

“או.קי. זה אתגר בשבילי. מה היית רוצה? יש לך רעיון?”

“דווקא כן. מכנסיים מפוך.”

“יהיה נח ללכת איתם?”

“את זה אני משאירה לך. תעצבי משהו נח.”

“יפים או לבית?”

“יפים. בבית לא קר. בחוץ בינואר בשש בבוקר בירושלים צריך שיהיה חם גם ברגליים. לשאר הגוף יש כבר פתרונות. רואים שאת לא מכאן.”

“אני אחשוב על משהו. אני מבטיחה.” נעה הספיקה לומר לי לפני שירדה מקו 35 בגבעת רם ואני המשכתי למספרה ליד דירתי בקרית יובל.

כשהספר דוחף את ראשי מצד לצד (זה נעים) ואומר “לא לזוז” נזכרתי איך הלכתי איתה בפעם הראשונה לקנות בגדים. נעה לקחה אותי לחנות קטנה לא ברחוב הראשי ואמרה לי “נעשה ממך בנאדם”. צחקנו. לא מדדתי הרבה, הכל התאים לי. עשיתי שיקול כספי. בעזרתה בחרתי מכנס וגופיה תואמים. נתתי בטעות מכה למוכרת כשעשיתי תנועות מגושמות מול המראה. נשארתי עם הבגדים החדשים, שילמתי ורצנו מהר החוצה להוציא את הצחוק. הייתי הכי יפה בעולם, צחקתי בלי סוף ונעה ראתה הכל והיתה חלק ממני. רציתי להיות תאומה סיאמית שלה. מחוברת עד מוות.

אחרי חודש של חברות כרתנו ברית אחיות. הכל איתה היה נורא מהר ועוצמתי. מאז התקופה ההיא לא ראיתי אותה יותר משנה. פגשתי את נעה לגמרי במקרה היום באוטובוס. מה היה לה לעשות בירושלים?

מאז לא ראיתי אותה יותר. אבל אני יודעת שהיא היתה רצינית בעניין המכנסי-פוך. אולי היא אפילו תפרה כאלה ולא ידעה איך למצוא אותי שוב. גם אני לא נשארתי הרבה זמן במקום אחד.

אם רק היינו יכולות לתכנן עוד פגישה מקרית אחת. הייתי יודעת עכשיו איך היא מצליחה עם תערוכת הציורים החדשה בניו-יורק. איך היא התגברה על הפרעות האכילה. איך היא עזבה הכל בשביל אהבה ענקית (אין דברים כאלו) ואיך היא נשארה בלי כלום אחר-כך.

אם רק הייתי פוגשת אותה עוד פעם אחת היה לי כל-כך הרבה על מה לדבר איתה. אני עדיין מחכה.