על השידה ליד המיטה שלי יש המון המון המון ציורים. כל ציור שהוא מצייר הוא שם לי על השידה. לפעמים הוא נותן לי אותו ביד, ואם אני משאירה אותו במקום אחר בבית הוא אומר לי – מה?! את לא רוצה את הציור הזה ליד המיטה?!
ככה זה כבר שמונה שנים. אני עדיין מופתעת כל פעם מחדש לגלות עוד ציור. בזמן האחרון למשל אני מוצאת הרבה אוניות.
האמת היא שיש לי כבר שתי שידות ליד המיטה. והבלגן גדול. אם אני צריכה למצוא למשל איזה מסמך של הביטוח, או של תשלום, או איזו תזכורת שרשמתי לעצמי זה כמעט בלתי אפשרי.
פעם בכמה זמן, כשאי-הסדר הזה כל-כך מרגיז, אני מחליטה לזרוק את כל הניירות האלה, שרובם אפילו מצוירים רק בעיפרון. אני ניגשת לשתי השידות שלי בנחרצות! ומתחילה להעביר אותם לריצפה בקצב מהיר ותוך כדי העבודה הקצב מואט. כשאני מגיעה לחצי אני כבר מפסיקה לגמרי. כל פעם מחדש אין לי את היכולת לזרוק אותם. אני משכנעת את עצמי שזה רק עוד כמה שנים. עוד מעט הוא יגדל ויפסיק. בנתיים אשאיר הכל כך.
אבל באמת באמת אני מקווה שהוא לא יפסיק לתת לי ציורים לעולם לעולם. גם אם הם ימלאו את כל חדר השינה. אני מקווה שהוא לא יפסיק לספר לי את החלומות שלו כל בוקר ולא יפסיק לכעוס כשאני מעירה אותו בדיוק כשהוא נוחת מהשמים באמצע המגרש עם כל השחקנים שהוא אוהב. מקווה שהוא לא יפסיק לקרוא לי לעזרה כל פעם שיצטרך, לא יפסיק להראות לי איך הוא רוקד ולא יפסיק לצייר לי לעולם. באמת.