אני זוכר שלא הצלחתי להרדם. אמא ישבה לידי וניסתה לעזור לי. לא רציתי להרדם, זה הרגע האהוב עלי ביום. אמא העיפה מקשיבה לי, מביאה לי כוס מים, מלטפת אותי, שרה לי. איך אפשר להרדם כך? זה יחשב כביזבוז זמן איכות. משכתי את הזמן. אולי אמא כבר רצתה לישון בעצמה, אולי ידעה שמחכה לה עוד עבודה רבה אחרי שאשן, אולי עברתי גבול כלשהו, שילדים לא רואים. אמרתי משהו ואמא איבדה את הסבלנות, קמה בבת אחת ואמרה לי בכעס "מספיק! אני הולכת להתקלח!" ויצאה מהחדר. בכיתי. הלכתי למקלחת והתיישבתי על מכסה השירותים. רציתי רק להיות ליד אמא. לשמוע איך היא מתקלחת. כשקצת נרגעתי והשתתקתי הצלחתי לשמוע שגם אמא בוכה. הזזתי מעט את הוילון ואמא, שהדמעות והמים התערבבו עליה, אמרה לי "אני מצטערת מתוק שלי, דובון שלי." "אמא אני אוהב אותך. אמא את כל-כך יפה. אמא אני מבטיח ללכת לישון עכשיו." אמרתי. היא חייכה אלי ובין האדים שמילאו את הרווח בינינו ראיתי שהיא מנשקת אותי על העיניים. את הדרך חזרה למיטה לא זכרתי. כנראה כבר ישנתי.