"בוא. נוסעים לעיר." אמא אמרה לי יום אחד . לא הבנתי, אנחנו הרי גרים בעיר. הסתכלתי על אמא, היא לבשה שמלה דקה בגוונים של ירוק וכחול עם פרחים או עלים בהדפס עדין. ראו לה כמעט את כל הרגליים, את הכתפיים ואת העצמות הבולטות בסוף הצוואר איפה שהוא מתחבר לגוף. שם בדיוק היתה לה שרשרת צבעונית. היא גם ענדה עגילים קטנים בצורת פרח. אמא היתה ממש ממש יפה. יכולתי לדמיין בקלות איך היא נראתה כשהיתה ילדה. רציתי מאוד לנסוע איתה לעיר, שבתוך העיר. בדרך, בתוך האוטובוס העירוני הצפוף והחם, הצלחתנו למצוא שני מקומות אחד מול השני. אמא רכנה אלי, כמעט ראיתי לה את הציצי, ואמרה לי שאנחנו נוסעים לידיד שלה, רפד, כי היא רוצה כורסא חדשה לבית. האוטובוס באמת לא יצא מהעיר. ירדנו בתחנה באיזור מוזנח והלכנו בחום המעיק עד שהגענו לרפדיה. בדרך ראיתי מוסך ונגריה. ראיתי חנויות ענקיות של בגדים והרבה מסעדות קטנות ומגרות. צמוד לרפדיה היה שלט: "קניה, מכירה ותיקון פסנתרים". אמא נכנסה למקום של הספות ואני הלכתי להציץ במקום של הפסנתרים, שבהתחלה היה נראה לי סגור אבל מצאתי פתח קטן, חריץ בדלת. הצצתי. היה שם מאוורר על עמוד ומולו איש עם תחתונים שהחזיק בקבוק ירוק ביד. הוא נראה לי עייף או חולה. נבהלתי קצת וחזרתי לרפדיה. אמא ישבה עם כל הרגליים שלה על ספה ישנה עם ריפוד עבה בצבעים כתום וצהוב. ברקע של השמלה הכחולה ירוקה שלה המראה היה צבעוני ושמח. הרפד הסתובב באי שקט מהדלפק לכניסה כמה פעמים הלוך ושוב מחפש משהו להגיד או לעשות. אמא חייכה אלי והמשיכה לדבר איתו על טקסטורות וצבעים, על מה היא חולמת ומה היא רוצה. לא ראיתי אותה ככה אף-פעם. היא נראתה חזקה. אפילו הרפד ראה את זה, לכן הוא לא ידע מה להגיד או אם לשבת או לעמוד. אם לענות או לשתוק. השיחה על בדים, צורות והדפסים שיעממה אותי ויצאתי שוב החוצה להציץ על מוכר הפסנתרים. ניגשתי לחריץ הפתוח. הוא עדיין עמד שם עם התחתונים שלו ועם הבקבוק שלו. עכשיו גם היתה לו סיגריה בפה. ככה הוא מוכר? חשבתי לעצמי וניסיתי לראות איפה הפסנתרים. הוא קלט אותי והתקרב לדלת. "מה אתה רוצה ילד? לך מפה. קישטא!" הוא אמר לי וסגר את החריץ בדלת ההזזה הכבדה. "העיר" היתה מסקרנת. היא הריחה ונראתה כמו מקום רק של גדולים. דמיינתי שאני בן 20. חזרתי לאמא ולרפד המבולבל. לא ריאתי אותו שם. אמא חייכה אלי שוב חיוך ענקי וסידרה את הכתפיות השמוטות בשמלה, את הגומי מאחורה בגב ואת השיער. "בוא מותק, אמרתי לך שזה לא ייקח הרבה זמן, חוזרים הביתה. מחר יביאו לנו כורסא כמו שאני רוצה."
אני אוהב את אמא.