הכל התחיל כשהורי החליטו לטוס לשליחות בחו"ל. ואני לא מתכוון לסירובים שלי לעלות למטוס. הייתי כבר כמעט בן תשע והרגשתי, שלמרות שניהול הבית על כתפי הרזות, לא מתחשבים בי בהליך קבלת ההחלטות בבית.
לאבא היתה שם עבודה לפחות לשנתיים. מדינת ניו-יורק כולה יכלה לחכות שאפצה את פי ואדבר אנגלית. לא היה לה סיכוי. היה יותר מהיר ללמד אותם עברית.
השליחות יצאה לפועל כשנתיים לאחר שפני-מפה מת. עבודתי בבית היתה לא קלה בכלל בהתחשב בעובדה ששינינו את מקום מגורינו במרחק של יותר מתשעת-אלפים קילומטר ושל יותר משתים-עשרה שעות טיסה וגם בהתחשב בעובדה שאמא העייפה הרשתה לי עכשיו לגהץ. העובדה שלא הכרתי את הילדים בכיתה ולא היו לי חברים גם כן לא הקלה עלי. אבל הסתדרתי. הייתי עסוק ולא היה לי זמן לפחד. והשתדלתי לא להתלונן. באמת השתדלתי.
כשהייתי תינוק, אימי היתה מספרת, שבין האמהות הטריות היה שאלון או ספר כלשהו שמסביר, שלפי סוגי התגובות של התינוק אפשר לדעת איזה סוג תינוק הוא ומכאן לדעת איך להתנהג איתו. כל האימהות אמרו שיצא להן תינוק מלאך לפי הספר. חלק אזרו אומץ ואמרו שיש להן תינוק רגיש. אמא תמיד אמרה שהתינוק שלה רטנוני, או משהו כזה, לפי הספר. אחד שכנראה כבר היה כאן פעם, ויודע מלידה איך הגלגל מסתובב, איך באמת מזיזים עניינים או אמהות. בקיצור, בכיין הרבה מעבר לממוצע. אמא באמת הכירה אותי הכי טוב. ולא התביישה בי אף פעם. זה לא אומר שהיא ידעה איך להתמודד עם זה. אני כל כך מתגעגע לריח של אמא. אמא ששרה לי שירי ערש וחפפה לי את הראש עד שהתגייסתי. אני גם אוהב ריח של חתולים. זו אהבת ילדות שהשאירה לי כמה שריטות באף ובלחי אבל זה ריח שמזכיר לי את החלק של הילדות הנעימה והטבעית שלי. הבטוחה. חתול שווה ביטחון. נמר שווה אפילו יותר. חבל שלא יכולתי להריח נמר או לפחות גור של נמר כשהייתי ילד. "אני נמר!" סיננתי בלחש בין שיני כל פעם שנעשה בלתי נסבל בבית הספר החדש או כל פעם שהפחד שלי עשה צל כבד מידי.