אחד הימים המאושרים בחיי עד כה היה כשאחי התינוק החדש היה חולה וישַן המון שעות רצוף, אבא היה בתקופה לחוצה בעבודה ולא חזר עד מאוחר מאוד. אמא ואני הלכנו למטבח והכנו ביחד ארוחת ערב פשוטה. אמא נתנה לי לעשות את כל הסלט לבד וגם לעזור לה בדברים יותר מסובכים שמצריכים הדלקת אש או הרתחת מים. אני זוכר סלט, חביתה ותה חם ומתוק, זה הכל. אבל אני זוכר כמה טעים זה היה. אמא ואני ישבנו שנינו ואכלנו יחד. רק אמא ואני. אמא היתה במצב רוח טוב והיתה כל כך גאה בי. היא אמרה כמה פעמים שזה הסלט הכי טעים שהיא אכלה אי פעם. ואני כמעט בכיתי מרוב אושר. הייתי הכי קרוב לאמא שאפשר. וגם היא אלי. והיה לנו הרבה זמן. המון המון זמן להתענג כך מהטעם ומהקרבה. אם היה אפשר שנועם לא יהיה חולה ושאבא לא יהיה בלחץ בשביל שלאמא ולי תהיה שעה של אושר מוחלט זה היה יכול להיות מושלם. בגילי הצעיר הבנתי שאין כזה דבר רגע מושלם.