אבא עבד שעות רבות. הוא היה יוצא לפני שקמתי וחוזר לארוחת ערב. הוא אמר לי: "אתה הגבר בבית כשאני לא כאן. אני סומך עליך, אל תדאג…" נו באמת! עוד פעם אל תדאג? אבל בכל אופן אני הייתי נחוש למלא את תפקידו בכל השעות האלו של היעדרותו ולעזור לאמא לטפל באחי התינוק, לקנות מצרכים לבית, לבשל, לנקות וללמוד את שפת המקומיים. וכמובן לא להזניח את לימודי בבית הספר החדש. בהתחלה זו היתה תקופה ממש טובה. אמא היתה מאוד גאה בי ואפילו קצת נזקקת לעזרתי. אני למדתי אנגלית מבלי לשים לב לכך, אך עדיין לא השתמשתי בה, חיכיתי שכל האחרים ילמדו עברית. אחי התינוק נועם גדל קצת והיה משעשע להסתכל עליו ולבחון אותו. כמובן שהכי אהבתי להריח אותו. תהיתי מה יהיה הזיכרון הראשון שלו והאם הוא ילך בדרכי או שיהיה סלסלת נחת להורי, ילד נח, חייכן ושקט. כי אני, למרות התפקיד שלקחתי על עצמי, עדיין הייתי במילים עדינות, בלתי נסבל. או נודניק. או משחר לריב.
יום אחד מצאתי ביצה מפלסטיק. נראית בדיוק כמו ביצה אמיתית וגם שוקלת בדיוק כמו ביצה אמיתית. החבאתי אותה במהירות בכיס וכמה ימים אחר כך, כשהיה לי הרבה זמן פנוי, לקחתי ביצה אמיתית והעתקתי במדויק את הכיתוב של החותמת שעל הביצה האמיתית לביצה מהפלסטיק. השקעתי בזה כמה שעות טובות כדי שיהיה ממש מדויק ואז ניגשתי בחשאי למקרר ושמתי אותה שם בין כל הביצים האחרות. באחד הימים באותו שבוע בעת שאמא טרחה על ארוחת ערב ואני ערכתי את השולחן היא קראה בשקט לאבא שיבוא לראות משהו. היא לא היתה בטוחה במשהו. אבא בא והיא לחשה לו דבר מה כאילו שהיא מתביישת להגיד בקול רם. שמעתי רק "…איך זה יכול להיות?… " אבא לקח את הביצה ודפק אותה בחוזקה על השיש. כלום לא קרה. ואז אבא התחיל להגיד ממש בקול רם כאילו שהוא רוצה שגם השכנים ישמעו, שזה לא ייתכן, שעבדו עלינו, שהוא יתבע אותם (את מי? את התרנגולות? את זה לא הבנתי אז) הלכתי מהר לחדר שלי בתואנה ששכחתי לעשות משהו בשיעורי הבית למחר, נשכבתי על המיטה והתפוצצתי מצחוק. כשחזרתי לאכול הם עוד המשיכו לדבר על זה. הם עוד המשיכו לדבר על זה כמה חודשים. כל פעם שאמא רצתה להקניט את אבא היא היתה אומרת לו: "אין בעיה, אתה רוצה לקרוא עיתון ולא לעזור? אני אכין לך חביתה מפלסטיק!"
אני מתכנן לגלות להם שזה הייתי אני ביום הולדת שמונים שלהם או אפילו ממש על ערש דוויי בתקווה שזה יצחיק אותם אחרי כל כך הרבה זמן ולא יעצבן אותם וייתן להם איזו סיבה לריב.
בתקופה טובה ועמוסה זו הצלחתי לפעול שלא מתוך פחד. שכחתי את הפחדים שלי מרוב עומס לימודים בשפה זרה ועבודות העזרה לאמא בבית שלא נגמרו אף פעם. חשבתי שמצאתי את הנוסחה לחיי. אפילו לא היו לי חלומות בלילה. בטח לא סיוטים. אין לי גם זיכרונות משמעותיים מאז, רק כמה של געגועים עזים הביתה.