עד שחליתי. לא לא, לא משהו כרוני או קטלני באיזשהו אופן, אבל כן, כן היה צורך באישפוז בבית חולים וכן, כן היתה היסטריה בת כמה ימים סביבי. היתה לי אז סוג של הארה כמו שאחרים אומרים. הבנתי שני דברים, אחד: שחיים ללא חלומות בלילה הם לא בריאים ושנהיים חולים מזה בסופו של דבר, ושתיים: שפחד המוות שלי יכול לעזור לי איכשהו ושאל לי לשכוח אותו.
בזכות האחות החייכנית אֶני, שהסבירה לי את שפת הסתרים המעצבנת של הרופאים, שניסו גם הם להיות נחמדים אבל לא הצליחו כמוה, התחלתי אפילו לדבר אנגלית אחרי כמעט שנה של שהייה עם משפחתי בארץ זרה. בזכותה הבראתי. כל-כך רציתי להיות על-ידה, להראות לה שהיא מצליחה להבריא אותי, שהיא כל-כך טובה אלי. אז הבראתי. אני משער שהורי הדואגים נשמו אז לרווחה. זה שימח אותי שבאופן בלתי מכוון, רק בגלל שהבראתי והתחלתי לדבר אנגלית באותו זמן, שימחתי אותם. התגעגעתי הביתה. התגעגעתי לנוף המוכר סביב ביתי בארץ. לא נוף יפה אבל מוכר ומלא ביטחון. העיצוב הראשון שנחרט בראשי הרך. חבל באמת שלא היה מעוצב על ידי אמן, ייתכן וכל חיי היו מתגבשים למשהו אחר לגמרי אילולא נולדתי לתוך נוף ילדות סתמי.