אֶני לא היתה כזו שמטרתה בחיים היא לא לעשות כלום ולהאמין שזה מה שנחשב הצלחה, ולהתגאות בכך. גם אמא לא. אבל ראיתי מכרות של אמא ובנות אחרות שזה היה עבורן סימן להצלחה ולשליטה. העובדה שיש אחרים שיעשו להן את העבודה. מלכות מפלסטיק קראתי להן. מסתובבות בקניונים (עמוסים וצפופים) ובבתי קפה, מתגאות לספר ללא הרף איך הבעל או החבר או השותף עושה בשבילן הכל בבית. מבשל, מכבס, מגהץ, שוטף ריצפה, ועיני חברותיהן מתבלטות החוצה, מתמלאות קינאה. הבעל או החבר או השותף, מעבר לכך ששולט היטב בכל עבודות הבית, הוא גם מפרנס מספיק טוב בשביל המלכות ומטרתן למרבה הפלא, גם לאחר שהן כבר מקפצות בעמק האפל של העצלות והפלסטיק, היא להמשיך להרגיש שאין זה מספיק עבורן. הרי כך חונכו, תמיד לשאוף ליותר, תמיד להמשיך להתקדם, מה שככל הנראה נתפש אצלן רק במובן החומרי. ועוד למרבה הפלא נשים אלו לעולם לא היו חסרות בעל או חבר או שותף. איך מרצון וויתרו על האושר של הדברים הקטנים? על האושר בלעשות דברים לבד? לתקן, לבשל, אפילו לצבוע קיר. יוצא מהן רוע, והן לא רואות זאת. האחות אֶני לא היתה כזו. גם אמא לא. אמא תמיד היתה עייפה. ראיתי באֶני, שחוץ מהעיניים הטובות שלה וההסברים המדויקים שלה, היא גם מעשית וחרוצה. דמיינתי את עצמי עם אישה כמוה. יחד. הכל יחד בלי רצון שלי לשלוט עליה ובלי שהיא תרגיש שווה רק כשהיא שולטת בי. אֶני החייכנית והמעשית. היה לי רק חשד אחד קטן, שהיא כזו רק מתוך צורך שלה להתקדם בעבודה. הרי פגשתי אותה רק בעבודתה ולא ממש דיברנו על זה. בעצם לא ממש דיברנו על כלום. אני מקווה שלא אתחתן עם מלכת פלסטיק יפה ועצלה כי אני ממש טוב בכל עבודות הבית.