למזלי התפתחתי באופן גופני בגיל מאוחר. יכולתי להתיילד עוד כמה שנים אחרי כולם. להשתמש בשיטותי הרגילות והילדותיות ככח להשגת דברים. בגוף של מבוגר זה כבר לא שימושי, זה אינפנטילי. שיני החלב נשארו בפי עד כיתה ה'. קראתי שזה סימן להתפתחות מינית מאוחרת אז לא מיהרתי לשום מקום. פשוט חיכיתי, ידעתי שזה יגיע ביום מן הימים.
עד שהכרתי את האחות אֶני. הייתי כמעט בן שתים-עשרה אבל נראיתי כמעט בן עשר. בפעם הראשונה בחיי רציתי לגדול. תיארתי לעצמי שהיא בטח כבר די גדולה, בטח מעל עשרים, למרות שהיא נראתה לי תלמידת בית ספר כמוני, אולי כיתה או שתיים מעלי.
לא רציתי להיות חולה ולא רציתי לדבר בשפת המקומיים ומנגד הסתובבה סביבי האחות המושלמת אֶני במשך שלושה ימים שלמים. מה עדיף? התייסרתי בתוכי ושוב פחדתי. פחדתי שאני סתם עוד "עבודה" בשביל אֶני ופחדתי לדבר איתה. הפחד היה שונה עכשיו, הוא לא גרם לי לפעול כמו הפחד הראשון שלי, להיפך, לא ידעתי מה לעשות. ולא עשיתי כלום.
הפסקתי לכעוס על המסע עם הורי לחו"ל.
התחלתי לחלום שוב. הפעם כמעט תמיד חלמתי על אֶני. אלה היו חלומות נעימים, מרגשים ומייסרים. ידעתי שהחלמתי לגמרי. חלמתי שאני צופה על עמק מדהים ביופיו. מרחבי דשא ירוקים, אגם כחול ורגוע שכמעט אפשר לראות את קרקעיתו, פרחים ועצים מפוזרים פה ושם, חתולים מנמנמים, ציוץ ציפורים, שלווה, איך לא. אני מבחין בכמה אנשים מסתובבים שם וחושב לעצמי איך הם נכנסו? איך אפשר להגיע למקום הנפלא הזה? כשאני מתקרב אני מגלה שכל האנשים שם הם בעצם חברים שלה, של אֶני. חלקם אני מכיר מבית-החולים, חלקם אני לא מכיר אבל יודע שהם חברים שלה או היו חברים שלה. כולם זכרים. אני מבין באופן מפתיע שלעולם לא אוכל להיכנס. דלת ההזדמנויות שלי נסגרה, ואני מקנא ושונא את הנמצאים שם. זה היה סיוט, כאב לב גרוע יותר מהכאבים שסבלתי בעת אשפוזי בבית-החולים.
לפעמים רציתי לא לצאת מהמיטה בשביל להמשיך ולחלום אבל חששתי מסיוטים. לא הצלחתי להיפטר מהם אבל האמנתי שיותר טוב מדי פעם סיוט מאשר לא לחלום בכלל. והסיוטים היו מגוונים ומלאי דמיון. ותמיד קשורים למוות, פיזי או נפשי.