נזכרתי במר בנימין. באהבתי ללכת לסניף הדואר, כעוד עזרה לאמא, לשלם חשבונות ולבקש לראות את הבולים החדשים שיצאו. כל אחר-הצהרים שהיה פתוח והתאפשר, הלכתי לדואר ותמיד ניגשתי למר בנימין שהלך תמיד עם מכנסיים עד מעל הפופיק, שלא ידעתי אם זהו שמו הפרטי או שם משפחתו. הוא היה שמנמן ואדיב. תמיד חייך אלי ונתן לי יחס כאל מבוגר. כנראה שלא ידע מה זה יחס ילדותי לילדים, הם מעולם לא היו חלק מחייו. חייו היו הדואר. הוא היה מסור וסגור. מכתב חתום. לא היתה לו משפחה. לא אחת שהקים ולא אחת שממנה בא. אולי היתה דודה רחוקה לחגים. הלבלר העצוב כיניתי אותו בליבי. מעניין איפה הוא גר? איך נראית דירתו? מה הוא אוכל? נזכרתי בו רבות יחד עם זיכרון הבתים הנמוכים והצהובים של ילדותי.
כשחזרנו ארצה לאחר כשנתיים ניטעה בי ההחלטה להתחיל לדבר עם נערות כמוני. רציתי גם לעלות לקבר של פני-מפה אבל לא ידעתי איפה הוא קבור ולא רציתי לשאול כדי לא להעלות תהיות. אז דמיינתי את עצמי עומד על קברו ומדבר אליו: "אני פותח עכשיו את כל החלונות. אני לא מפחד מרוחות קרות או חמות ולא מאבק. בטח שלא מגשם."
יום אחד כשנסעתי עם חבר חזרה הביתה, לא זוכר מאיפה, ההורים שלו הקפיצו אותנו. ישבנו מאחורה. "איפה המשקפיים שלי?" שאלה אמא שלו את אבא שלו. "איפה שמת אותם?" שאל האבא את האמא. "בנרתיק" ענתה האמא. "איפה הנרתיק שלך אני דווקא יודע" ענה האבא בחיוך והפנה לרגע את מבטו מהכביש אליה. "נו באמת, קובי, תהיה רציני. אתה יודע שאני לא יכולה לקרוא בלעדיהם" חייכה אליו האמא חזרה. חברי היה נבוך והאוזניים שלו האדימו ואני לא האמנתי שיש הורים שמדברים על הדברים האלה. ועוד בהומור. ועוד ליד הילדים! קינאתי. את הורי ראיתי פעם, נזכרתי, על הספה, אבא עם הראש על המסעד והרגליים על אמא. זו היתה הבעת קרבה שלא הייתי רגיל לה. גם הם לא, כי אמא ישר קמה לעשות כלים. השיגרה המרוחקת, החוששת והרגילה חזרה לביתנו.