עד עצם היום הזה אני חושב על כל המילים האנגליות שלא אמרתי לה. אני חושב על פחד המוות שחוויתי בבית חולים אמריקאי ולא בגלל שהייתי חולה. אני חושב על פני-מפה, שלא ממש הכרתי, שמת כשהייתי ילד ושהלך עם אוצרו הבלום לקבר. אני חושב על איך אף פעם לא נפרדתי מהאחות אֶני ועל איך אני ממשיך לעצור את הבכי לפני שהוא מגיע לעיניים בכל פעם שאני צריך להיפרד מאמא. אני חושב על אחי הקטן נועם, השקט והנעים, שכבר בן תשע, נציג האופטימיות והשפיות במשפחתי, שכאילו נעשה מתוך מתכון שתכננו הורי במשך כמעט עשר שנים מאז שנולדתי, בשביל לוודא שיצא הפעם ילד שונה. אחי הוא הירח שלנו. גם בחושך הוא מאיר בשקט את החדר בו הוא נמצא. צריך רק להסתכל עליו. לפעמים הוא ירח מלא ומבלי שירגיש הוא מאיר את כל הבית ולפעמים, מה לעשות, הוא נסתר לגמרי ולא מאיר כלל.