לנועם היה מחבוא. מקום מסתור מוקף בשיחים ליד בית נטוש לא רחוק מהבית שלנו. מסתור שתאם את הנוף של השכונה שלנו, הסתמי. על הקיר של אותו בית, שהיה מוסתר בשיחים הגדולים, הוא צייר ילדים מתפללים או משהו כזה. לא ממש הבנתי ולא רציתי לשאול אותו בשביל שלא יחשוב שאחיו הגדול טיפש ובור. הוא היה יכול להסתגר שם שעות. ידענו שהוא שם אבל לא רצינו להפריע. אמא ואבא ממש לא התקרבו לשם אבל אני הלכתי אליו לפעמים. היו שם שני כסאות ישנים ושולחן שבור מול הקיר עם הציור והכל היה מוקף בשיחי פרא שאיש לא גזם מעולם. השמים היו הגג. היתה שם אוירה מיסטית כזאת, כאילו שנכנסת למקום קדוש. אולי בגלל הילדים המתפללים, אולי בגלל נועם השקט והנח. נעליים לא הורדתי כי היה קריר, כי היו שם קוצים וכי הוא לא ביקש. אבל היתה אוירה שיש צורך לחלוץ נעליים. היה שם ריח של התחלה וריח של עצב. התישבנו על הכיסאות מול הציור היפה שלו ושתקנו. ידעתי שלא אכפת לו שאני כאן. היה ממש נעים. אני חושב שהצלחתי בפעם הראשונה בחיי להבין קצת אנשים עם צורך בהתבודדות. לי לעולם לא היה צורך כזה, מצידי כל דבר בעולם יכולתי לעשות בחברת אמא. ידעתי כמה הוא היה רוצה לשבת כאן עכשיו עם חבֵרה. לשבת עם מישהי ולהחזיק ידיים ולהריח את הריח של ההתחלה. לא הבנתי איך אף אחת עוד לא באה איתו לכאן. איך אף אחת עוד לא רצתה אותו ולא ראתה את היופי ואת השלווה שלו, את הצד המואר של הירח שלו. טיפשות. רציתי להגיד לו שמישהי עוד תבוא. מישהי תמצא אותו. לא כולן טיפשות. מישהי תבין את הציור שלו. רציתי להגיד לו שלא יהיה עצוב אבל לא אמרתי כלום. השקט היה חזק יותר. לא רציתי לקלקל. אני כל כך מצטער על כך. אני חושב שהוא חיפש מישהו שימשה אותו מהשקט שהלך וסגר עליו, שהוא בעצמו לא ידע כבר איך לצאת ממנו. לא ידע לבקש. ידעתי שהוא שמח שבאתי אבל איך לא ראיתי שהוא רוצה גם שאדבר. אולי אמא ואבא לא היו מושלמים גם בשבילו? איך לא ראיתי.