הבעיות של נועם היו של מחסור בעוד שלי היו של עודף. אני הייתי מדבר יותר מידי, עושה דברים ומצטער אחר-כך ומתפלא איך נועם מצליח להימנע מזה. לעומת זאת נועם לא היה מוציא הרבה מילים מהפה, רק את ההכרחי. לא השתתף בפעילויות של כיתתו. על בנות הוא רק הסתכל מרחוק. הוא גם היה רזה ממני. הוא סבל ממחסור במשקל ואני סבלתי מעודף.
בסופו של דבר, כשהייתי בן עשרים ושתים, אבא זרק אותי מהבית. נוכחותי היתה בלתי נסבלת. לא עבדתי, ישבתי שעות בשירותים היחיד בבית וגמרתי את כל הניר טואלט. וגם בזבזתי מים וחשמל למכביר. אבל כן עזרתי בעבודות הבית, בזה הייתי טוב והיו לי הרבה שנות ניסיון. אבל כנראה שזה לא הספיק. אבא ודאי רצה ללמד אותי משהו. משהו כמו אחריות אולי. משהו שכבר עשרים ושתיים שנה הורי ניסו להעביר לי ויצאו מכך מתוסכלים הרבה יותר ממני. לא הייתי ברחוב. הוא סידר לי איפה לגור. העיקר לא איתו. אבא המחמיר והמרחם בו זמנית. אבא היקר שלי, אף פעם לא הבנתי אותו כמו שאני מבין את אמא אבל תמיד רציתי לעשות כל דבר שביקש. רציתי שידע איך אני מתפקד מעולה כשהוא לא בבית. רציתי להיות גבר כמו שביקש, רציתי שיסמוך עלי תמיד. כנראה שלא הצלחתי.