באמצע יום אחד חם נורא ראיתי להפתעתי ממטרות משקות את הדשא והמדרכה יחד. כמו פעם, כשעוד לא אסרו להשקות דשאים כשהשמש קופחת. משהו במראה הזה שימח אותי. ליבי פעם בהתרגשות כמו ילד. כמו ילד, כל מה שעניין אותי עכשיו היה איך לרוץ בין הממטרות בלי להירטב. ובעצם לרצות שממטרה אחת תתפוס אותי לא מוכן והמים הקרים שלה יקפיאו אותי לשנייה והזרם החזק יגרד לי בגב ויעביר בי צמרמורת ואני אתמוגג מריענון ושימחה ואצעק ואצחק בקול רם.
איך יתכן, חשבתי, שכל חלק שנולדים איתו הולך ומתפתח, הולך וגדל ורק בתוך הראש זה הפוך? ההגיון, שלא היה קיים כלל בילדות, ממלא כל מקום, והרגש, שמילא את כל הראש הילדותי, הופך להיות משהו שצריך ללמוד לשחזר בשביל שאמצא את עצמי עומד וצוחק בין הממטרות ונרטב עד לשד עצמותי, מתמוגג מאושר.