אני הבנתי מוקדם מאוד שאנשים שקטים הם כמעט אנשים מתים. הם יחכו בשקט על סיפון האנייה הטובעת עד שכל שאר האנשים ימלטו לסירות ההצלה ויקוו להספיק גם. הם יחכו בשקט בתור לאוכל באולמות האירועים ויקוו שישאר להם ממה שטעים להם. הם יחכו בשקט שמישהו יפנה אליהם בשאלה בשביל להראות את הידע העצום שיש להם. אם לא ישָאַלו איש לא ידע שהם יודעים. אם יתמזל מזלם מישהו יצליח לראות אותם. כי יש מתי מעט חדֶי ראייה שיצטלבו איתם באחת מצמתי החיים או כי באחד הימים הבודדים שבהם לא יהיו שקטים יחלוף בדיוק מישהו על-ידם ויראה אותם. אנשי הדגים, כך אני קורא להם, יכולים בסוף להתחתן עם חד ראיה או עם מישהו שחלף על-ידם באחד מימיהם הקצת פחות שקטים. בדרך כלל הם יפים כמו היופי התת-ימי שרואים בצלילה באילת או בסיני. אין משתווה ליופי הזה ולשקט הזה. הם יכולים בסך הכל גם ליהנות מחייהם הבועתיים אם הם עוסקים בנגינה, ציור או צילום למשל. אבל בדרך כלל אין להם חברים. הם לא מעוניינים לבלוט אבל הם כן רוצים שיראו אותם ולכן הם הופכים להיות מתוסכלים. ואנשי דגים כועסים זה מסוכן. לדעתי. איש לא יראה אותם בהכנות הקודחות לנקום את נקמת העולם הרדוד שהתאכזר אליהם. איש דג בעל רגשות אשם וודאי ירע לעצמו ואיש דג המאשים את העולם וודאי יזיק ויפגע באחרים. כיד הדמיון. ויש להם דמיון. אני לא איש דג. אין סיכוי. הכי רע שאני יכול לעשות זה "להרוג" מישהו מרוב דיבורים. להמאיס את עצמי על אחרים. נועם הלך ונהייה איש דג. וכמה לא מפתיע שלא ראינו. הרי זו ההתמחות שלהם. איך לא ראיתי את התיאוריה שלי צומחת למציאות ממש מתחת לאפי?