נועם היה בא הרבה לבקר אותי בדירת החדר שאבא סידר לי. רציתי שהוא יצייר לי משהו על הקירות אבל לא ביקשתי. הוא היה נער כל כך מופנם שלא תמיד ידעתי איך לאכול אותו. אבל אהבתי כשהוא היה בא. וגם הוא אהב לבוא. הייתי מכין לו אוכל ומקווה שהוא יספר לי על האֶני שלו. אז סיפרתי לו על שלי. אבל לרוב הוא שתק. רציתי להזמין את כל הבנות מבית הספר שלו ולעשות להן שיחה. להסביר להן מה חשוב. מה העיקר ומה הטפל. לצרוח עליהן איך אף אחת לא רואה את האור הזה? לא מריחה את הריח הזה? לא שומעת את השקט הזה? אני שנולדתי עם חוסר בושה וידיעה מינקות איך העולם מתגלגל, שוב לא יכולתי לעשות כלום. האם הוא הרגיש את הכעס שלי? האם הוא הכיר את הפחד שלי? האם הייתי עסוק בלחשוב רק מה הוא חשב והרגיש כלפי? איך לא ראיתי את הסימנים שלו? כמו השקט הזה הגדול מידי שעטף אותו בעטיפה שקופה שלא הצלחתי לראות ולא הצלחתי לפתוח. לא תיארתי לעצמי אז, שהפחד שלי יציל אותי ממוות. נועם לא פחד. הוא חיכה על הסיפון עד שכולם יצילו את עצמם ולא הספיק להציל את עצמו. בשקט. איך לא נפרדתי ממנו כמו שיום יום הייתי נפרד מאמא?