נועם חלה. היו סיבוכים ואחר-כך עוד סיבוכים יותר מסובכים. אֶני היתה בחו"ל ולנועם לא היתה אֶני. אחרי שבועיים ליבו הלך לישון. נח לתמיד עמוק במים צלולים מוקף אלמוגים, דגים צבעונים ושקטים, אולי אפילו כמה פיות-ים, ליבו נשאר רטוב ורענן לעד בשקט ויופי אין סופי. נועם הפך להשתקפות הירח באגם: הדבר הכי יפה והכי לא אמיתי. הוא היה רק בן חמש-עשרה. חשבתי שנועם החכם בעצם שם קץ לחיו מבלי שנוכל להבחין. בדרכו המתחשבת והשקטה הוא לא רצה שיהיו לנו רגשות אשם בלכתו. כמו שידעתי אז – הירח לא תמיד מאיר או זורח. עכשיו החושך היה מוחלט. החושך היה כל כך חזק שלא היה אפשר להתמצא באפלה. לא היתה לי היכולת להסתגל ולהתחיל לראות דברים כמו בחושך רגיל. גם ביום היה חושך. לא היה כלום בשמים לא בתחילת החודש, לא באמצעו ולא בסופו. כלום. ריק. חושך.
ניסיתי להתמצא בעזרת חוש הריח. גם הוא נחלש. אני נמר אמרתי לעצמי בעברית ובאנגלית ללא הרף. זה לא עזר.
עצמתי עיניים ודמיינתי את אֶני. דמיינתי גם בנות אחרות שהכרתי מאז אֶני. גם זה לא עזר. לא יודע כמה זמן עבר ככה באפלה המוחלטת, בעולם ללא הבדל בין יום ללילה. אני מעריך ששנים. כשחזרתי לראות משהו, אפילו במטושטש, מיד חיפשתי את אמא ואבא.
לא מצאתי אותם ולא רק בגלל שלא ראיתי טוב. לא מצאתי אותם כי הם כמעט נעלמו. הם כמעט לא שקלו. אני חושב שאפילו דאגות לא היו להם. ממעט החושים שהחלו לחזור אלי הצלחתי לפענח שהם עוד בחושך המוחלט שלא ניתן להסתגל אליו. אבל היה להם, בניגוד אלי, שביב אור אחד עמום להיאחז בו – אני.
לראשונה בחיי ליבי יצא אל הורי.
אולי מכאן בעצם הייתי צריך להתחיל. מהבנתי שפחד המוות שלי הציל אותי ממוות. נועם לא פחד. לא רץ להציל את נפשו מהאנייה הטובעת. ואיש לא שם לב, ולא ראה, ולא הציל אותו.
נועם ירד לתהום הנשייה ועלי היה לשחזרו על-מנת לא לרדת יחד איתו. התחלתי לספר להורי סיפורים. אמרתי להם שכשהייתי ילד הייתי מדמיין שאני מריח את הירח, והתחלתי לתאר להם את ריחו הרחוק של כדור האור ההוא שבא והולך לו ומשנה כל פעם את כמות האור שלו. לאט לאט הם הבינו. הם הבינו שאני מתאר להם את נועם, על כל צורותיו. דבָרי, להפתעתי, לא גרמו להם להתווכח. הם רצו לשמוע עוד. קראתי לסיפורים שלי "הריח של נועם הירח". הם הבינו והשתוקקו לשמוע עליו עוד ועוד. לאט לאט חזר האור אלי ואליהם. אמנם יותר אור של ירח מאשר של שמש אבל התחלנו לחזור לחיים ונרקמה בינינו ריקמה עדינה ומהוססת. בזכותו. בזכות אחי הקטן והנח.
עם אמא זה היה יותר מהיר וקל, היא ישר נתנה לי את כל ליבה. עם אבא זה לקח יותר זמן, הוא עדיין התקשה לקבל אותי במהדורתי המחודשת. והתקשה לקבל את עצמו חסר יכולת להרים את קולו על אמא, עלי, על העולם.
נועם הַרגיש, המתחשב והסולח כל חיו, עשה זאת גם במותו. הוא רצה שאבא ואמא ואני נצליח להשתלב זה עם זה. במותו הוא הצליח. היתה לי סיבה טובה לחזור לחיים, בשביל להראות לו שהצליח. שהוא יכול עכשיו לזרוח, נועם הירח.