התחלתי לדבר ולדבר ולדבר. את כל מה שלא דיברתי עם דוד פני-מפה, את כל המילים שלא אמרתי לאֶני ואת כל מה שלא אמרתי לנועם. אני מתחיל עם אמא ואבא וזה כבר מצליח. כשתשתפר ראייתי אמשיך הלאה. גם אם אהיה בלתי נסבל מרוב דיבורים, וכנראה שאהיה, יש לי נקודת פתיחה טובה של חוסר נסבלות, זאת כבר תהיה בעיה של אחרים, כמו למשל של הילדים שיהיו לי או של אישתי החרוצה, נטולת הפלסטיק, שאצליח לבחור.
חזרתי לחלום. חלמתי שעירית, המורה האהובה שלי בכיתה א', שמזכירה לי מייד את הנוף חסר הטעם, את הריח המוכר והבטוח של השיחים בדרך לבית-הספר, את החלק של הילדות הנעימה והמצחיקה, אומרת לנו שהיא עוזבת ויוצאת מהכיתה. אני נשאר לשבת בכיסא הקטן והסתמי ובמקום גשם מתחילים לרדת עלי העננים. העננים הכבדים, האפורים והמלאים יורדים ישר לתוך הכיתה ומכסים אותי. קמתי מכוסה בדמעות והלכתי לישון ליד אמא. בלילה אי אפשר לעצור את הדמעות לפני שהן מגיעות לעיניים. החלומות שלי הפכו להיות פחות מפחידים ויותר עצובים. אבל שמחתי שאני שוב חולם.
חלמתי שאני מחלוצי המתיישבים על הירח. שלט גדול התנוסס בכניסה לירח "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". מאחוריו באמצע השממה עמד כיסא פלסטיק ריק. הרגשתי שייך.
חלמתי שלילה ולֶיל, גורי החתולים השחורים, הם שדרני רדיו מפורסמים. הם מודיעים שהיום ירדו עננים כבדים במרכז. זה גרם לאנשים רבים להרגיש עצב. השמים והארץ התהפכו. מי שרוצה לא לחיות בשמים צריך לעבור לירח. אין לדעת מתי זה יתהפך שוב. קמתי עצוב וכבד כמו ענן מלא גשם. אבל הפעם לא בכיתי. התלבשתי ויצאתי לרחוב הקריר והריק של מוקדם מאוד בבוקר בהחלטה לאמץ את החתול הראשון שיקרה בדרכי. אני מגדל את שמש היפה והחכמה עד היום. בקרוב יהיו לה גורים וזה משמח אותי מאוד. יש לי שמות לכולם גם אם היא תמליט עשרה שגרים.