אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם גלית אחרי שהכרתי אותה היה ללכת לים. כמה נדוש. למרות שהיום הכל נראה כבר משומש ונדוש, הים, הירח, הדשא הלח. קשה להיות מקוריים במשהו, אפילו לא אפשרי. אבל חשבתי שזה יהיה יפה. הים הוא מקור הפחד שלי. הוא שחור, עמוק ואפל. בראשי הוא תמיד מצטייר סוער וסוחף אל מימיו הטובעניים כל הנקרה בדרכו. כולל אנשים הנאחזים בחוזקה בסלעים ובעמודים ומתעוררים מהשינה תוך כדי זעקות אימים. חסר רחמים. בים מסתתרים סודות המוות השונים. אני תוהה איך היינו חיים אם היינו מההתחלה יודעים איך נמות. הים הוא מקום שאם נכנסים אליו קצת יותר מידי עמוק כבר לא יכולים לצאת. הוא עטוף מסתורין וחסר קרקע.
אבל גלית אמרה לי שהים מרגיע אותה. אז אולי זה סוג של מקוריות ללכת לים עם מישהי שהים מרגיע אותה. אולי היא תסביר לי איך.
פגשתי אותה במקום העבודה שהצלחתי למצוא אלוהים יודע איך. הייתי מפעיל מכונה לחיתוך מתכות בבית מלאכה לתכשיטים. היו סוגים שונים של צורות קטנות והייתי חותך אותן לפי שבלונות ולפי הכמות הנדרשת בייצור בעזרת המכונה הפשוטה שלימדו אותי לכוון ולהפעיל. כל שאר העובדים בבית המלאכה היו עובדות. בנות. הן קיבלו ממני את המתכות הקטנות בצורות השונות והדביקו עליהן חרוזים פיצפונים בעזרת קיסמים ופינצטות בסדר מופתי וביופי עילאי. בהפסקות שלי הייתי הולך לראות איך הן יושבות שם ויוצרות במו ידיהן תכשיטים מדהימים המורכבים מחלקים קטנטנים בסבלנות אין קץ ובעיקר בהנאה. אם לא הייתי רואה אותן במו עיני לא הייתי מאמין שזה הכל עבודת יד. לא הייתי מאמין שמִשהו באמת ישב והדביק אחד אחד את כל החרוזים האלה. אפילו לא בסין, בטח שלא כאן בארץ, שלאף אחד אין זמן אף פעם. ואם למישהו יש פתאום חלון זמן אז בטח שאין לו סבלנות. בבית המלאכה הקטן הזה הזמן לא עצר מלכת אלא הלך אחורה. השנה 1420, ימי הביניים, הנשים יושבות מול ערימה ענקית של זרעים וגרעינים וממיינות אותם לפי סוגים וגדלים. בנחת ובסבלנות תוך כדי פטפוטים בקולות דקים, עד שהשמש שוקעת. הגברים מסתובבים איפשהו בחוץ, אולי בשדות. גם בבית המלאכה לא היו גברים. רק אני שלעת עתה עסקתי רק בלהתרגל לאוויר ולנשום והייתי כמעט חסר מין.