אמא שמחה תמיד לראות את גלית. היא אמרה שאנחנו צריכים לגור יחד. לגלית היה בית עם ריצפה מאריחים מעוטרים בעבודת יד ותקרה גבוהה. בית שרוצים לגור בו. דמיינתי שיש לי בת בעלת לב משוקולד. כל תפקידי יהיה לדאוג שלא יימס.
אני רציתי הכל. גם אריחים (עבודת יד) גם את אמא וגם את שירלי. ולכן לא עשיתי דבר ויצא שנשארתי עם אמא ואבא והעוזר של אבא. בבוקר אבא יצא לטיול. אחר הצהריים נפגשתי תמיד עם גלית. כשהתאפשר ראיתי את שירלי, לא בשעות קבועות, ואמא היתה כל היום כל שעה מעסיקה עצמה בעבודות הבית שלקחו את כל זמנה ואת כל כוחה. אמא לא חשבה שמגיע לה לנוח. אף אחד לא אמר לה. גם היא הלכה והזדקנה. ביתנו היה ספת עץ עתיקה ומרופדת. נוחה ומוכרת ומלאת זכרונות.
אמא לא המשיכה הרבה אחרי שאבא סוף סוף נפטר מעולו של עולם זה. הוא כבר רצה. רווח לו. הירח האיר במלואו ביום לכתו. אמא ואני ידענו. ידענו למה.
אחר הצהריים עם החלפת צבעי השמים והתכהותם, היא היתה מתיישבת על כסא פלסטיק במרפסת הקטנה ומסתכלת על הרחוב. צופה מן הצד על החיים המתנהלים שם. סוף סוף באופן לגיטימי רק לצפות מהצד. ללא העול והמחוייבות לקחת חלק בכל זה. אם יש דבר שבגללו אפשר לשאוף לזיקנה, זה עיקרו. לא לקחת חלק. למי שמעולם לא ממש רצה, לא ממש התעניין, הרגיש קצת מורם מעם או התבייש להיות חלק מעולם זה, למי שחי כמו אמא – מלאך שלא חזר למקורותיו יהיו אשר יהיו, זו היתה הקלה גדולה. היא לא וויתרה על הישיבה במרפסת כל אחר הצהריים, על תפקיד הצלם; לעד מסתכל, בוחן ומתעד, לעד לא משתתף.