כשאמא כבר היתה ממש עייפה, כשגופה הצנום היה רוב היום במיטה, נכנע לבסוף לעייפות שאני תמיד ראיתי והיא תמיד התכחשה לה, הייתי בא לשבת על-ידה. רוב הזמן לא דיברתי. משהו ישַן ועמוק בתוכי עדיין חשש שהיא תכעס או תריב בדמיונה בגללי. היא הסתכלה עלי והרגשתי לפתע שוב כמו ילד קטן. רציתי לבכות ולבוא אליה שתחבק אותי, להרגיש מוגן מפני הכל. היא הסתכלה עלי ואני הלכתי לפתוח את החלון. רוח חזקה נכנסה לחדר, הסתובבתי חזרה אל אמא, עוצר את הדמעות לפני שהן מגיעות לעיניים, וראיתי שאמא בוכה. “אני יודעת שראית את היופי שלי. בזכות ראייתך זאת הצלחתי גם אני.” נדמה לי שהיא אמרה בשקט, כמעט בלחש “גם אני אוהבת חלונות פתוחים. למדתי ממך מתוקי. אני ידעתי לפי השיניים שלך שזה יקח לנו הרבה זמן להבין אחד את השני. הן החלו לצמוח בגיל מאוחר ונפלו, בהתאם, בגיל מאוחר, אתה בטח זוכר. והשיניים הקבועות צמחו לאט לאט. זה היה הסימן. אתה נשארת הרבה זהן בתוך המַעַבר.  לא רצית להיות ילד וגם לא רצית להיות מבוגר. חיית שנים רבות בין הערביים. לא יום ולא לילה. גם אני ראיתי אותך.” כך היא דיברה אלי, אני כמעט בטוח. כל יום נזכרה במשהו אחר, כל יום קצת. לפעמים גם בכלל לא דיברנו. אני מתגעגע לריח שלה. שאלתי אותה מתי לדעתה התבגרתי. חשבתי שהיא תציין את המוות של נועם או אולי איזה אירוע כמו הגיהוץ המושלם הראשון שלי או הארוחה החמה הראשונה שהכנתי לבד לכל המשפחה, אבל היא אמרה לי “מתי שהתחלת לצחצח שיניים בלי שאבקש ממך. וזה היה בגיל די מאוחר.” שמעתי מעט נזיפה בקולה.