38

לפגישה אחת הבאתי את הציורים שלי. הראיתי לה בלי לומר כלום. היא אפילו לא ידעה שאני מצייר. לעולם לא הרגשתי חשוף כל-כך. ממש פחדתי. היא דפדפה והסתכלה ושוב הסתכלה ולא אמרה כלום. ואז ראיתי דמעה. היא ניסתה ליבש אותה בשרוול ואת הבאות אחריה. בסוף היא הסתכלה עלי והתחילה לבכות. חבקתי אותה, את כולה. אהבתי אותה כל-כך. הרגשתי שהיא כולה בתוכי, יכולה לראות אותי מבפנים. נדמה לי שעברו ככה כמה ימים. עד שהיא אמרה “חבל שאתה גם לא מנגן”.

היא לקחה בידיה ציור אחד, לא גדול. “זה ציור כל-כך עצוב. כל העצב שיש בעולם נמצא בתוך הציור הזה.” היו שם עץ ועלים ענקיים בשלכת. פחם על נייר. העץ היה ערום והעלים גדולים וחלולים. ספק עלים ספק אבנים גדולות ממלאים את כל תחתית הציור כמו דמעות, והעץ עומד שם, והכל פשוט ומובן שכך זה. “אני לא מכיר אותו” אמרתי “זה לא שלי. הלוואי שיכולתי.” שירלי סובבה את הציור ומאחור בקטן קטן היה כתוב נועם 2004.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *