אחרי שאבא ואמא נפרדו מהעולם מצאתי קופסת מתכת יפה וישנה במגירה ליד המיטה שלהם בצד של אמא. כשפתחתי אותה ראיתי הרבה מעטפות מסודרות יפה לפי שנים. אחת בכל שנה. הראשונה מ 1974 והאחרונה מ 2005. ספרתי אותן. היו שם 31. פתחתי את הראשונה ומצאתי מכתב מאמא לכבוד לידתי. פגישתי עם העולם. במעטפה השנייה היה מכתב ליום הולדתי הראשון. מעטפה מספר עשר בישרה לי על כניסתו של נועם לחיי. מעטפה מספר עשרים ושלוש על פרידתו. במעטפה מספר שלושים ואחת היה מכתב לא גמור. עדיין לא השלמתי שלושים שנה כאן, לאמא עוד היה מה להוסיף. סגרתי את הקופסא, נרדמתי על המיטה של הורי, ליד השידה של אמא. מישהי נכנסה בדלת, תלתה את תיקה, הורידה את הסוודר וחלצה נעלה. היא באה כך, כמו מובן מאליו, ונשכבה לידי. האם אני ישן?

כשיצאתי מביתם שהיה ביתי כל-כך הרבה שנים. הסתכלתי על הכניסה המוכרת, על הבניין, על המדרכה והשיחים. רציתי מאוד לבכות ולא יכולתי. כן, כן, הדמעות נעצרו לי לפני שהגיעו לעיניים.

כך התחיל הסיפור שלי. מכאן אמא, אני רק הוספתי עוד זיכרונות משלי. מקווה שלא קילקלתי לך. הקופסא שלך על-ידי. גם גלית פה על-ידי ועל-יד הקופסא וגם שירי כשאפשר. אבל אמא, את הראשונה.

 ואני, אפי פתוח ונחירי הגדולים ממשיכים לנבור ולחפש ברחבי הכל. אני סוג של כלב.