סיפור שהקראתי במדרחוב תל-אביב במסגרת שבוע הספר

מה אני מבינה

כל שנה בסביבות הסתיו עלי מגיע עם שופל גדול או מלגזה, לא יודעת מה זה, ועם מסור ענק. “שרותי גיזום עצים”. אסור להכניס פועלים מעזה אבל אנחנו לוקחים אותו. גם הוא וגם אנחנו מסתכנים שיתפסו אותנו. אבל אנחנו סומכים רק על עלי ועלי חי כמעט כל השנה מהכסף שאנחנו משלמים לו בעונה הזו. הוא קצת גבוה ויש לו כבר קצת קרחת באמצע הראש. הוא נראה לי חזק ויש לו שפם.

חלקינו  מנקים, חלקינו מטפחים את הפרחים ושיחי הוורדים, חלקינו עוסקים במחקר ופיתוח נוף. אני למשל אחראית על גובה הדשא. שלא יעבור את הארבעה סנטימטר.

עצרתי את מכסחת הדשא מאחורי השופל הזה שלו, ירדתי ממנה בשביל להזיז אבן גדולה מהדשא, שתפגע בתוף אם אעלה עליה בטעות. עלי לא ראה. הוא סיים עם העץ שגזם, נכנס למלגזה הענקית הזאת שלו ונסע אחורה. המכסחת נמעכה. לגמרי, קפוט. הוא ירד בבהלה, החזיק את ראשו בשתי ידיו והתחיל לרוץ עד שראה אותי מסתובבת לי על הדשא מזיזה אבנים. הוא תפס אותי נסער ושאל בערך עשר פעמים “את בסדר? את בסדר? את בסדר?” הוא רצה לחבק אותי אבל פחד שיחשבו עליו דברים. חייכתי. אמרתי “סליחה שהחניתי כל-כך קרוב לטרקטור שלך.” העיניים החומות שלו דמעו קצת וחשבתי שהשפם שלו יירטב. “איך לא הסתכלתי, איך לא ראיתי, איזה טיבש, תחשבי מה היה יכול לקרות! למה את מחייכת? תחשבי מה היה יכול לקרות.” למה הוא אומר כל דבר כמה פעמים? חייכתי שוב. הוא תפס שוב את ראשו בידיו והלך על הדשא הלוך ושוב. הוא התקרב אלי, שם את ידו על כתפי וחיבק אותי חיבוק צידי. “את לא מבינה. את לא מבינה כלום. את כמו בת שלי, את יודעת מה יהיה אם היה קורה לך משהו? זה יהיה הסוף של כולנו. את מבינה?” “מבינה, מבינה, עלי, אבל לא קרה לי כלום. אפשר לחייך.”                                     “את לא מבינה כלום. אני יודע.” הוא הוציא מאיפשהו תמונות של המשפחה שלו והראה לי. הבנתי רק דבר אחד – שהוא נורא דאג לי, שאני חשובה לו. הרגשתי אהובה. לעלי איכפת ממני והוא אומר את זה ישר בפנים ומתכוון!

קיוויתי שימשיכו להעסיק אותו למרות שהיה צריך לקנות מכסחת דשא חדשה. בסתיו של השנה הבאה עלי כבר לא בא. אבל אז כבר היתה מלחמה רצינית. אולי קרה לו משהו שם? דאגתי. אולי לא אנחנו ולא הוא לוקחים סיכונים יותר? ואולי הכל ביגללי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *