אחרי שחזרתי מלבקש בצל מאנה, למרות שהמשכתי לבשל, למרות שהילדים גזרו פתיתי שלג מנייר, למרות שהטלפון צילצל ושראשי עוד היה טרוד מעניין לא פתור בעבודה – הצלחתי לעצור הכל, לחשוב לרגע על אנה ולבכות. אנה שכנה שלי כבר הרבה שנים.  יש לה ילדים בערך בגיל של הילדים שלי. יש לה חתולה יפה ושחורה.

אנה היפה, החייכנית והעצובה. אנה שמחנכת את הבנים שלה בנוקשות. כמו ברוסיה. אולי כמו שחינכו אותה. עד היום לא הייתי בבית שלה. גם עכשיו לא תיכננתי להיכנס, חשבתי לחכות ליד הדלת אבל היא התעקשה להזמין אותי פנימה. ואז זה התחיל. להרגשתי את העצב הענק הזה שלה.

“מה זה? פתיתי שלג”?  שאלתי כשראיתי את הקישוטים הכל-כך לא ישראלים שהיו דבוקים על החלונות הסגורים.

“אין לך מושג כמה זה קל לעשות. הנה אני אראה לך” היא אמרה לי בהתלהבות במבטא העדין שלה וחייכה אלי.

“השארתי את האוכל שמחכה לבצל על האש”  ניסיתי להתחמק. פחדתי להכנס לחורף שלה. אבל אנה כבר נתנה לי לבחור בצל והביאה נייר לבן להראות לילדים שלי, שהציצו מאחורי גבי, איך עושים פתיתים.

אנה היפה גזרה פתית שלג מושלם. הסתכלתי עליה ועל הבית העצוב שלה. באמת אני לא יודעת למה עצוב. היא מחייכת והבית מסודר חמוד. הילדים עסוקים. אולי כי היא כל-כך שַמחה שבאתי פתאום ועוד ביקשתי את עזרתה.

כבר עברתי ארבעה שכנים שלא היו בבית או שלא היה להם בצל. אנה הצילה אותי. היא הצילה אותי כי בזכות הבצל שלה לא חשדו בני ביתי שאני בוכה בגללה. הרגשתי שאני עוברת דרך ברזל כשאני הולכת ממנה, שהיא כל-כך רוצה שאשאר כי היא לא יכולה יותר להיות יפה וחייכנית, שהיא תשמח לשבת פה עם משהו מעל גיל תשע, שאני מוזמנת לראות קישוטים אחרים על החלונות בחדרים, אני יכולה אפילו סתם לשבת ולא לעשות כלום. גם לא לדבר. לשתות משהו ואז ללכת.

“השארתי אוכל על האש” אני אומרת שוב וחוזרת הביתה עם הילדים היחפים שלי, שכבר לא יכולים לחכות ולעשות בעצמם פתיתי שלג.

ואז אני עוצרת הכל ובוכה והבית שלי מתמלא פתיתים לבנים מניר.

ואני חושבת שאם אנה היתה יודעת כמה השפעה יש לה עלי היא לא היתה כל-כך עצובה.