התיק של סבא של ליאת

 סבא של ליאת היה אחד הרופאים הכי טובים וידועים בצרפת כולה. בתחילת המאה העשרים אנשים היו משקיעים מאמצים גדולים רק בשביל להגיע למרפאה שלו במרסיי. היא סיפרה לי למשל על איש אחד, שסבל מכאבי בטן עזים לאחר ניתוח בטן שעבר, שכל רופאיו אמרו לו שעליו לעבור את תלאות ההחלמה הקשה אחרי ניתוח בטן ושיתאזר בסבלנות. בסופו של דבר הגיע האיש הסובל למרפאה של סבא של ליאת. לפי הסיפור, דר' סבא של ליאת מישש כמה מישושים את בטנו של האיש ואמר לו: "אין מנוס מלפתוח שוב את הבטן". האיש המיואש שזה היה הפתרון היחיד שהוצע לו עד כה החליט בחיוב.

פתח דר' סבא את בטנו והוציא ממנה סיכה מהניתוח הראשון.

ויש עוד סיפורים רבים שמחזקים את הידיעה שבסביבות אלף תשע מאות עשרים ומשהו לא היו הרבה רופאים שהשתוו לו בצרפת כולה, אמרה לי ליאת, ונתנה לי את התיק ששימש את סבה. תיק עור ישן בצבע חום. למטה בצורת אקורדיון ולמעלה בעל ידית אחיזה קטנה וחזקה, במצב טוב עדיין.

השתמשתי בו הרבה והוא משך תגובות רבות ומשונות כמעט כל יום.

תגובה אחת לא אשכח לעולם.

ישבתי במכבסה הקבועה ובהיתי בבגדים המסתובבים במכונת הכביסה. יכולתי לשבת כך מתחילת הכביסה ועד סופה כמו תמיד, אם לא היה מגיע בחור צעיר, אבל בעל הבעה לא צעירה בכלל, לבוש היטב, נראה טוב ומלא ביטחון בעצמו.

מאיפה הוא בא? אולי התחלתי להזות בעת הבהייה בכביסה המסתובבת?

"בכמה את מוכרת את התיק הזה"?

"מה"?

"כמה. כמה את רוצה"?

"אה, התיק. לא, לא מוכרת. הוא לא ממש שלי ויש לו גם ערך היסטורי".

"את אולי לא תאמיני לי אבל אני מחפש תיק בדיוק כזה כבר הרבה זמן. בדיוק בדיוק כזה. אני אפילו עדיין לא מאמין שראיתי אותו כל כך במקרה כאן. חיפשתי בעיקר בחנויות מיוחדות".

אני כנראה באמת הוזה מול הכביסה. הסיבובים הצבעוניים נכנסו עמוק לתוך ראשי.

"נו! כמה? אני משלם לך עכשיו במזומן. יש עלי כל סכום שתנקבי".

האיש מהאגדות, שכנראה גם ידע כמה אני משוועת לקצת כסף מזומן, היה כל כך אמיתי. גם אנשים אחרים במכבסה הסתכלו עליו והקשיבו. הוא בטח איזה גילגול של דר' סבא של ליאת או של אחד האנשים שהדוקטור הציל.

"את ממש עקשנית, הא"?

"פשוט… הוא לא לגמרי שלי… וחוץ מזה אני ממש אוהבת אותו". אמרתי בכנות מבלי להבין שאני בעצם מנהלת משא ומתן לא רע.

"בבקשה, אני כמעט מתחנן". הוא ניסה ניסיון אחרון.

"לא" לחשתי. ככל שהוא רצה יותר הרגשתי שהתיק מקבל יותר משמעות ועומק ואם הוא כזה תיק חשוב אז אני רוצה אותו אצלי.

"חבל. אין לך מושג כמה אני רוצה אותו. אני משאיר לך את הטלפון שלי אם תתחרטי".

הוא נתן לי מספר אמיתי. גם הוא בעצמו היה אמיתי. והוא יצא מהמכבסה, שפוף ומאוכזב.

 

הכביסה הסתיימה. חזרתי הביתה וחשבתי איך חיי היו משתנים עם סכום כסף עצום שהבחור היה נותן לי. למה התנגדתי כל כך? לאחר זמן מה של מחשבה, התלבטויות והתייעצויות עם חברים שלא האמינו שסירבתי, החלטתי להתקשר אליו ולמכור. חיפשתי את מספר הטלפון שלו ולא מצאתי. לא בכיס ששמתי אותו, לא בין ערימות הכביסה, לא בכל מגירה בבית, לא מתחת לכל הרהיטים ולא בכל הפחים. פשוט נעלם. כאילו שכל השיחה בכלל לא התקיימה. יכולתי רק להמשיך לחלום על לחיות בעושר ולהמשיך לכבס באותה מכבסה בתקווה שהבחור חסר הגיל יגיע לשם שוב.

לאחר כמה שנים של ציפייה גם התיק אבד. או נקרע. או נשכח. נשאר לי רק הזיכרון של הסיפור שאף אחד לא מאמין לי שבאמת קרה. אפילו לא ליאת.

 

7 thoughts on “התיק של סבא של ליאת

  1. איזה כיף לראות את סבא מוזכר.
    הוא היה מאוד שמח.
    יופי של סיפור בלי קשר 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.