את היית מסתובבת עם בדואים? או עם כושים בניו-יורק?

אלה השאלות הראשונות ששאלו אותה בליגה למניעת מחלות ריאה בבאר-שבע. (אתיופים עוד לא היו אז בארץ). אחר-כך הזמינו את כל המשפחה הקרובה שלה לבדיקות בניסיון לגלות מי הדביק אותה בשחפת.

בלילות הקפואים כשהיה אסור לישון עם תנור כי זה מבזבז חשמל, אסור לישון עם גרביים כי זה עושה פטריות באצבעות של הרגליים ואסור לסגור את החלון עד הסוף כי חייבים איוורור, היא היתה רועדת עד שהצליחה להרדם.

היא אמרה שהיא לא יכולה לנשום. שזה כואב.

הרופא אמר לאמא שלה, מה את רוצה? זה הגיל, היא בטח מאוהבת או משהו כזה.

בערב כשאבא היה חייב ללכת לעבודה ואמא הייתה בלימודים השכנה באה לשמור עליה. בכל-זאת, היא אומרת שקשה לה לנשום, חום אין לה, אבל אי אפשר להתעלם לגמרי.

ככה מרגישים איך המוות משתלט באיטיות ובכאבים על החיים? היא חשבה על הספה של אמא ואבא. ככה מרגישים איך מנשימה לנשימה נכנסים פחות חיים, נהייה יותר כואב ואי-אפשר לדעת מתי תהיה הנשימה האחרונה. היא בכתה בשקט בשביל לא לבזבז הרבה אויר.

 אחרי שאמרה שהיא לא מאוהבת בכלל, הנסיעות הקבועות לבאר-שבע הפכו לשיגרה. אין הרבה תור, רק מעט בדואים עם ריח חזק של מדורה, פקידה זקנה שמחפשת את התיק הרפואי שלה בין ערימות של תיקים חומים ומצהיבים ומתפוררים ורופא עוד יותר זקן. בהתחלה הם לא האמינו. פעמיים הם עשו צילום ריאות. היו בטוחים שהכתם הלבן בצד ימין למטה בצילום הראשון היה בוודאי תקלה בפיתוח או תוצאה של בעיה בפילים. הנערה הזאת לא שייכת לכאן. הליגה למניעת מחלות ריאה על סף סגירה. יש כאן רק כמה בדואים זקנים, ושחפת זו מחלה שכבר כמעט אין. אבל הצילום השני הראה בדיוק אותו דבר. וגם השלישי.

 היא דמיינה את עצמה במאה ה-19. במסדרונות בית-הבראה עם הסופרים והמשוררים וכל אנשי הרוח האירופאים. בית-הבראה לבן שלא יוצאים ממנו בחיים, אבל עם נוף קסום של הרים מושלגים ומרחבים ירוקים וסוסים דוהרים מהחלונות. ושם בחדר תמיד נעים והחימום תמיד עובד והשיחות עם מי שעוד יש לו מספיק אויר לדבר גבוהות כמו פסגות ההרים בחלון.

 אחרי שהבריאה ונשארה כתעלומה לא פתורה לצוות הרפואי, אמר לה חבר ששמע בפעם הראשונה את הסיפור שלה ולא התרחק ממנה מיד באופן מנומס, שזה ברור, היא נדבקה בגלל שהיא הולכת לאט מידי. לכל זר שמשתעל מולה ברחוב יש הרבה זמן להדביק אותה במה שהוא רוצה.