איך סיגל ואני

איך סיפרו לנו, שאם שמים ענף או עלה באדמה הוא יכול להצמיח שורשים ולגדול. איך הלכנו לחורשה וקברנו עלים שקטפנו מתחת לאדמה, עם סימני דרך איך להגיע לאותו מקום בימים הבאים… הסימנים אבדו עם השנים ועד היום אנו לא יודעות אם העלים צמחו.

ואיך הצלנו את פיגי עם הפצע הגדול והעמוק בכתף. יחד, אחת מחזיקה אותו, ורוד וקטן, שלא יזוז, והשנייה מורחת את המשחה בנדיבות. יום יום. והפצע עבר. ויש לנו זיכרון משותף, חווית הצלה משותפת. יש לנו כח רק של שתינו, וזה הדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני חושבת על סיגל – על פיגי החזיר הורוד הקטן. ואיך זה יחזור כשנשוב להיות יחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.