קפה

חשבתי מה אני יכולה לעשות בשביל לא להיות התלמידה הכי טובה. אידיאלית לקבלת תעודת הצטיינות או מלגה. חכמה וענייה.  אם לא לתת לי אז באמת שהשיקולים של הועדה מונעים רק מאינטרסים ופרוטקציות. אבל לא על זה רציתי לספר.

 החלטתי מדי פעם פשוט לא להגיע לשיעורים. בכוונה איחרתי לאוטובוס, בכוונה הייתי חולה.

או שסתם יצאתי לקרוא. הלכתי לשבת על ספסל לא רחוק והמשכתי לקרוא את "סידהרתא". אני קוראת עכשיו רק ספרים של הרמן הסה, ככה החלטתי. החלטה שנוסכת בי אומץ. נדמה לי.

 "את לא מעדיפה לשבת ליד השולחן? יהיה לך יותר נח לקרוא"

– – –

"טוב, רק אם את רוצה. בכל מקרה הקפה עלי אם לא ליד שולחן אביא לך לספסל".

אני מרימה את העיניים ורואה שהתיישבתי מול קיוסק קטן עם מעט שולחנות ומעט אנשים. הם מסתכלים עלינו, מחכים למשהו שיתפתח. להיות עדים לרגע בחיים של מישהו אחר.

עופר עוד עומד שם לפני, מחייך כל הזמן. "הם לא יפריעו לך לקרוא, אני מכיר אותם, הם כל יום פה. זה המקום שלי, אני באמת מזמין לקפה".

אני מסתכלת עליו, חוזרת להסתכל בספר וקוראת בו באותיות שלא כתובות: פעם אחת תעיזי, פעם אחת אל תפחדי. את השיעור במילא כבר הפסדת. בסך הכל קפה חינם. פעם אחת.

צעדתי מספר צעדים מהוססים והתיישבתי ליד שולחן פנוי. עדיין לא הוצאתי מילה מהפה.

 התחלתי לעבור שם כל בוקר בדרך ללימודים. הוא תמיד היה שם. אחר-כך התחלתי לבוא גם באמצע היום. כמה קל לא להגיע לכיתה, אף אחד אפילו לא מתעניין למה. אחר-כך, כשהיה לו מחליף, הוא גם היה בא אלי. הרבה קפה. שתיתי הרבה קפה. הרמן הסה כבר פחות עניין אותי. לא שכחתי ממנו אבל ידעתי שהוא יחכה ושאת השיעור האמיתי הוא כבר לימד אותי.

עופר היה דומה לקפה. קפה שחור, חם ומעורר.

 ידעתי שאני לא היחידה ושלהזמין לקפה הרבה יותר קל עבורו מאשר עבורי להיענות להזמנה.

את חלקן אפילו ראיתי, יושבות שם באותם שולחנות. חלק כבר מדמיינות חתונה וחלק חד פעמיות.

ידעתי שאני לא היחידה.

אבל הייתי ערה ולא רציתי ללכת לישון.

 וקיבלתי מלגה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.