כל אחד סוחב משהו

"סליחה?"

"כן?" הסתובבתי אחורה לראות מי פונה אלי.

"את יודעת איפה זה רחוב זבולון המר?" ראיתי איש מחזיק עציץ גדול עטוף צלופן. הסתכלי עליו. קצת צולע.

"הנה" הוא הראה לי את הפתק של השליחות והצביע: "זבולון המר."

הצבעתי על קצות הבתים של השכונה המרוחקת, שאפשר לראות מהכביש: "שם. זה קצת הרבה ברגל."

"תודה, תודה רבה." הוא חייך אלי. המשכתי ללכת והוא המשיך ללכת לידי.

"אני מחכה כאן בתחנת אוטובוס כבר כמעט חצי שעה."

"אני חושבת שעובר כאן אוטובוס רק פעמיים ביום."

"מישהי אמרה לי  ששינו את המסלול שלו, שהוא כבר לא עובר כאן בכלל. אז אני הולך ברגל."

"זה כבד?"

"כן."

אחר כך לא דיברנו כמה דקות. חצינו כמה כבישים ורחובות. השכונה המרוחקת הלכה והתקרבה. הוא ראה אוטובוס מתקדם  לעברנו ברעש גדול. קו 53.

"שם יש עוד תחנה" שוב הצבעתי "מהר, אולי תפסיק."

האיש עם העציץ רץ הכי מהר שיכל. זה עדיין היה לאט. האוטובוס  עצר בתחנה. עמדתי והסתכלתי. האוטובוס נסע והאיש כבר לא היה ברחוב. הוא הספיק חשבתי לעצמי ונשמתי לרווחה בשבילו. נשארתי לעמוד שם בוהה באוטובוס המתרחק וברעש שלו ההולך ונחלש, עד שנזכרתי לאן פני מועדות. הולכת וסוחבת ערימת דמיונות ואנשים הזויים בראשי. מנסה לסדר שם את המגירות העמוסות. יודעת שהמילים שלי הן רק מה שכבר אין לו מקום, שיוצא החוצה ממגירות אלו, ולא יהיו לעולם כל מה שבאמת יש בהן.

הגעתי לביתי, באותה שכונה מרוחקת, ודחסתי למגירה עוד סיפור צולע שספק אם קרה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.