בדרך חזרה מבית הספר הרבה מחשבות חלפו בראשי, לכן לא שמתי לב ונתקעתי בשיח גדול ודוקרני. נראה לי שהשיח כעס. כאילו שלקחתי לו משהו. כשהגעתי הביתה אמא פתחה עיניים גדולות והשתדלה לא לצעוק “מה זה? זה לא כואב לך?” ואז היא תפסה לי ת’ראש והתחילה למשוך ממנו משהו. “הנה, אני אוציא לך את זה, זה שום דבר.” הלכתי לראות במראה. היה שם קוץ ענק תקוע בתוך הראש שלי. נח בין התלתלים הפרועים שלי, מנסה להשתלב שם.
באמת לקחתי לו משהו לשיח, חשבתי, ובין רגע נעלמו מחשבותי האחרות. “אני מבינה את שפת השיחים!” קראתי בשמחה לאמא “ממש כמו את שפת החתולים או הציפורים. אמא! אמא! זה קל. אמא.”
אמא לא הצליחה להוציא את הקוץ. הלכנו למרפאה. האחות ניסתה. הרופא גם. היו התייעצויות כך נדמה לי, בזמן שאני חשבתי על דברים אחרים. על שפות אחרות. “אפשר לנתח ואפשר לחכות” אמרו לאמא. “כדאי לחכות. הגוף יוציא אותו לבד. יידחה אותו. יהיה מוגלע, יהיה כואב אבל עדיף לא להתערב.” יופי, שיתנו לי לצאת מפה, חשבתי.
יום יום ניפחתי את התלתלים שלי כדי להסתיר אותו, שלא יצחקו עלי בבית הספר. וחיכיתי. דבר לא קרה.
אחרי שבועיים אמא אמרה שהקוץ נראה לה יותר קטן. אני חשבתי שוב על השיח ההוא. רציתי שלא יכעס עלי. אם הוא נתן לי משהו אעשה בו שימוש, הבטחתי לעצמי.
עמדה אמא, עמדה האחות ועמד הרופא מעל ראשי: “זה לא ייתכן. הגוף שלה סופג אותו” שמעתי אותם אומרים. הם לא ידעו שזה מה שרציתי. אם רק היו שואלים אותי…
אחרי עוד חודש כבר לא היה זכר לקוץ. לא התפלאתי. אבל איזה שימוש לעזאזל אפשר לעשות בקוץ שהפך לחלק ממני? שנטמע בראשי?