ניקיתי בתים של עשירים. נתקלתי בכל מיני טיפוסים כולל רותי שרצתה שאחליף לה מצעים כל יום ושיהיו הדוקים ומתוחים לגמרי. נמאס לי. עברתי למשרדים. שם הערכתי לאנשים פחות איכפת. טעיתי. גם היה שם מגעיל ומסריח. שבעתי מאנשים שלא הוציאו בחייהם סלק מהאדמה. או לפחות גזר. החלטתי להתמקד בסוג ניקיון אחד: עבדתי במכבסה לתקופה. בכל אופן הצלחתי איכשהו להחזיק את החדר ששכרתי בדירה ישנה ברחוב שלג בתל-אביב. לפעמים גם עבדתי בקבלנות בלילות במיון בדואר (את העבודה הזו הכי שנאתי).
בסוף לילה אחד בדואר פגשתי אותו בתחנת האוטובוס. הוא פשוט התחיל לדבר. “אני נוסע לפאב בגורדון. לא יכול יותר להיות בבית. אשתי לא רוצה אותי, נכון גם אני לא טלית שכולה תכלת אבל בכל זאת. לאן את נוסעת? אני נפגש שם עם חברים. הנעלים שלך יפות” הוא המשיך והמשיך גם אחרי שעלינו לאוטובוס “שלג זה ממש קרוב לגורדון, נרד יחד” הוא אמר. וואו הוא מדבר כל-כך הרבה וזה בכלל לא מפריע לי, חשבתי. הוא ליווה אותי והמשיך לדבר. “רוצה שאעלה?”
“בסדר” אמרתי “אבל השותפים שלי בטח ישנים. צריך להיות בשקט.”
“בסדר”.
נכנסנו לחדרי. קיר ריק, מיטה, שטיח, ארון ישן, אין כיסא ומרפסת קטנה משקיפה מקרוב (מאוד) על הבנין הסמוך על חלונותיו ומרפסותיו הקטנות והמטונפות. בשעה כזאת מעט רעש יעיר גם את השכנים חשבתי ונשכבתי על המיטה, שסופגת את כל מעשי, דמעותי וצחוקי. הוא הפסיק לדבר. כנראה סקר את החדר הקטן. כנראה חשב איך אנשים חיים ככה? אני יש לי בעיות אבל לפחות יש לי בית, יש לי אישה, יש לי עבודה. מה זה לגור עם שותפים? איך אפשר? מה אני עושה בכוך הזה? ונשכב על הגב לידי. שילבתי ידיים מאחורי ראשי ובהיתי בתיקרה. מה אני עושה? איך אני לא מפחדת? מי זה האיש הזה? אחרי יום בניקיונות ולילה בדואר אני מוכנה להכל?
הוא שלח יד מתחת לחולצתי. צמרמורת עברה בי. עצמתי עיניים. היד שלו ליטפה לי את הבטן הרבה זמן ואז בהיסוס קל עלתה למעלה ונגעה בשדי. המגע היה מערפל. היד הזו קטפה כמה תפוחים בחייה. או לפחות מנגו. לא רציתי שיגמר לעולם. ידי עדיין מאחורי ראשי, רק נשימותי העמיקו. הוא שמר על שקט כמו שביקשתי. הרגשתי כבר את שתי ידיו על כל גופי, תופסות, מרפות, מועכות, פחות עדינות. רק שלא יגמר לעולם. איך אין לי את זה כל יום? רק בחיפושי עבודה אני חייה. מחשבתי הלכה והתערפלה עוד יותר כאילו שהיה לנו יין. הייתי הדבר הכי רפוי ורך וגמיש הכי נושם וחם שיש, שרוע על מיטה ישנה וחורקת בגודל כמעט כל החדר העלוב. שותפי ושכני המציצנים נשכחו ממני, חרדת המרוץ אחר הכסף נעלמה לגמרי. הוא יכול לעשות עכשיו הכל.
ואז הוא דיבר במפתיע (או שלא במפתיע) “אני לא יכול, זה לא בסדר, אנחנו לא מכירים בכלל. אני אידיוט. מה, אני מוותר עכשיו? כן. לא. כן. טוב, אני הולך. בעצם גם מחכים לי בגורדון. אני לא מאמין שאת אמיתית. אני מצטער. אני הולך. ביי.” שמעתי את הדלת נסגרת בשקט. המשכתי לבד ונרדמתי כמו תינוק. למחרת לא יצאתי לשום עבודה.
אהבתי. מענין ומפתיע!