המשימה היתה לצייר שמים במשך שבוע. חזרתי עם בד גדול צבוע גווני כחול יפים וכמה עננים לבנים.
“את בטוחה?”
“כן. שמים.”
“תסתכלי שוב.”
חזרתי לחלוני. הקיץ היה לח והביל. חם בחוץ וחם בחדר. התבוננתי ברקיע. הצבעים נראו לי הססנים. לא בטוחים שהם שמים. ימים ישבתי מול החלון עד שלקחתי בד לא גדול וציירתי. חזרתי עם בד קטן צבוע צהוב חלש, אפור, כחול מלוכלך, כחול נשנק, כחול רפה ועוד גוונים ללא שם. זה היה הציור הכי מכוער, מהוסס, קטן ומחניק שציירתי. הכי אמיתי.
“זה שמים! עכשיו ציירי עץ בודד.”