“היו לי ילדים” היא אמרה לי. “שני בנים. חיימקה בן 7 ויהודלה בן 5. אותי לקחו לביתן של הרופא ואותם לא ידעתי לאן. ולא ראיתי אותם שוב לעולם.” היא סיפרה לי את זה ככה, בקצרה, פעם אחר פעם.

כשהלכנו איתה ועם אבא (היא אהבה אותו כמו בן) לטיול רגוע סביב הישוב היא נעצרה. הגדר המקיפה הזכירה לה את הגדר של אושוויץ. אבא טיפה נעלב אבל היא הפסיקה לבוא לבקר אותנו. הרופא בביתן, איך לא הבנתי עד כה, היה דר’ מנגלה.

ב-1947 היא עלתה ארצה ונישאה בשידוך לסבי. אבא היה חלק מעסקת החבילה. אחת כמוה אפשר לשדך לגרוש עם ילד. כשיצאה לקניות מתחת לבית בשוק בעיר התחתית, סבא סיפר שהיו בבדיקות כמה וכמה פעמים. הרופא כאן בארץ היה נחרץ ועקבי: “היא עקרה. מעולם לא היו לה ילדים ולעולם לא יהיו. אין אפשרות אחרת. אין גם עדות לניסויים או התערבות חיצונית” וסבא עצם את עיני הילד המחייכות שלו וויתר על מצוות פרו ורבו. נשארנו נבוכים. היה עלינו לבחור עמדה. סבתא משקרת או שסבתא איבדה שם את דעתה? שני הפתרונות לא היו אפשריים. לא ייתכן. אך גם הרופא כאן בארץ המשיך להיות רציני ואמין.

“היו לי שניים. שני בנים חמודים. חיימקה ויהודלה.” היא אמרה לי גם בפעם האחרונה שדיברנו. אחר-כך עוד המשכנו לבקר אותה בבית האבות המוזנח במעט, כמו בית ללא אמא, בחיפה. שם היא כבר לא דיברה. זה היה כרוך ביותר מידי מאמץ ולמילים כבר לא ייחסה משמעות ממילא. לא לשלה. היה שם צפוף ולא נקי אבל לא היתה גדר והריח מהים, מעלה הזיכרונות, חַדר בחוזקה מבעד החלונות. ישבנו איתה. שיחקנו קלפים או ראינו טלוויזיה. לא היה טעם לדבר.