5

בתור ילד, כבר הזכרתי, היתה לי הנאה לא נורמלית מלסרב ללכת לסרטים. זה קילקל הרבה תכניות בילוי משותף של כל המשפחה. ככל שניסו לשכנע אותי יותר כך סרבתי יותר. אני מאוד אוהב את ההורים שלי. זה לא קשור בכלל. מרוב שאני אוהב אותם אני יכול לשקול את הדאגות שלהם. הם מאוד רזים במושגים של משקל מציאותי. אבל במושגים שלי המשקל הקילוגרמי לא בהכרח מראה על כובד. אבא שלי כל כך כבד שכל פעם שהוא נכנס לאוטו כל האוטו נוטה באופן ברור לצד שלו. או למשל על המזרן בצד שלו של המיטה יש שקע עמוק כאילו שישן שם דוב גריזלי ולא בן אדם.

אצל אמא זה קצת יותר קשה להסביר ולתת דוגמאות אבל אני יכול גם עליה להגיד שהיא יותר כבדה ממה שהיא שוקלת. אצלה זה אולי יכול להסתכם בעובדה שהיא כל הזמן נורא עייפה, כאילו שהגוף העדין והחם שלה, שעד היום יש לו את הריח שאני הכי אוהב בעולם, סוחב כל הזמן גוף אחר הרבה יותר גדול. אני קורא לזה משקל הדאגות. אין לי ספק שהדאגות שלהם גורמות להם להיות כאלה כבדים. אולי אצליח פעם לגבות את הידיעה הזו שלי במחקר מדעי, שמעתי שיש פן במדע שחוקר תופעות דומות לאלו. עוד כילד ידעתי את זה בצורה מופשטת כי כל פעם שהיתי בוכה וחושש ממשהו הם היו אומרים לי תשאיר את הדאגות לנו ותהנה. נו באמת, איך יכולתי? הרגשתי שאם אעשה כך הם לא יצליחו לזוז מרוב כובד ואצטרך בעצמי לקחת אחריות על ניהול הבית, והייתי עוד צעיר מידי בשביל זה אז.

למרות כל זה לא הצלחתי להקל עליהם. להיפך, ההתנהגות שלי והעקשנות שלי רק החמירה את מצבם.

הייתי ילד חמוד ומתחבב במהירות על הבריות. ידעתי להכנס ללבבות של אנשים במהירות וברצינות. מוכרים בחנויות היו נותנים לי דברים בחינם למרות הפצרותיהם של הורי שראו בכך מעשה בלתי חינוכי, אנשי מכירות תמיד נתנו לי כובע או בלון או חוברת למרות שלא התבלטתי מבחינה קוֹלית או חיצונית. כלומר לא הייתי צעקן או בעל מידות גדולות או קטנות מהממוצע. מדריכים בטיולים או בחוגים עשו משום מה מאמצים אדירים בשביל שאשתתף. ידעתי להגיד דברים מצחיקים ותמימים. הייתי ממש חמוד. מהבחינה הזו בכל זאת הסבתי מעט נחת להורי. הם היו גאים בי הרבה פעמים. גם הצלחתי בלימודים. אבל עדיין בעיקר הקשתי עליהם וגרמתי להם לריב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.