הצעיף (או אורחת ליום אחד)
רק בימים מאוד מאוד קרים אני מוציאה מהארון ולובשת את הצעיף העבה, הצבעוני, המעט מחוספס והחם כל-כך של רני.
הוא תמיד מקופל שם בארון מאחורה, אני יודעת בדיוק איפה. יש חורפים שלא מספיק קר והוא בכלל לא בשימוש.
לפני שנים רבות קניתי צעיף בחו”ל, בליאז’, בלגיה. הייתי לובשת אותו כל יום לאורך כל החורף. צעיף ארוך, אפרורי, רך ונעים. רני הציע לי להתחלף איתו. בהתחלה לא הסכמתי. בכל זאת, הצעיף הפשוט, שמתאים כמעט לכל בגד, הכל-כך שימושי שלי. אבל רני רצה. וביקש. והתעקש. ואני ידעתי שזה לא יהיה ליום ולא לשבוע, שזה יהיה לתמיד.
הלימודים באוניברסיטה העברית בהר הצופים הזכירו לי את בלגיה. הצעיף הפך מפריט יופי לבגד חובה. הקור הירושלמי השרה אווירה אירופאית. והסטודנטים בחוג לגיאוגרפיה הכירו כל מקום שחשבתי שרק אני מכירה, למשל ליאז’. כולם היו אדיבים נחמדים אלי למרות שלא הכרתי אותם קודם והרגשתי כמו תיירת בארצי. ורני, רני היה מגנט. כמו סלעים שמתמצקים תמיד לכיוון הצפון המגנטי כך כולם היו פונים תמיד מעט לכיוונו, רוצים לדעת מה הוא חושב, רוצים לשמוע מה הוא אומר, למרות שלא דיבר רבות, רוצים את קרבתו.
בוקר חורפי אחד, ללא החלטה מוקדמת, במקום לרדת בשביל לכיוון האוניברסיטה וללכת לעוד יום לימודים, עליתי ללא הזמנה לדירה של רני. הוא עוד היה במיטה ואפילו התעצל לקום לפתוח את הדלת, רק אמר “פתוח” בקול מנומנם. נכנסתי. הוא סימן לי ביד על הצד הריק של המיטה. הורדתי רק את הנעליים וקפצתי מתחת לשמיכה על-ידו. היינו ככה המון זמן. דיברנו וצחקנו. אחר-כך הוא ביקש לראות את כפות הרגליים שלי. הורדתי את הגרביים. רני אמר לי שיש בהן משהו. והמשכנו לדבר. השעות חלפו. הוא הכין לנו ארוחת צהריים טעימה מקצת מאוד דברים שהיו אצלו במקרר. בצהריים יצאנו לשמש בגג ורני גילגל לי סיגריה. חשבנו על הלימודים שאנחנו מפסידים היום. כשהתחיל להתקרר בחוץ נכנסנו חזרה. משום-מה ובאופן רציני ביותר, הוא הראה לי את הארון שלו, מבפנים. הרגשתי שאני רואה את רני מבפנים, כל כך עמוק שאני יכולה ממש לגעת במגנט שלו, לכוון אותו, להטעין או לנטרל אותו. אני יכולה לבודד את כח המשיכה שלו. אני. ראיתי את הצעיף העבה שלו תלוי שם, ענק ובולט, כמו נחש צבעוני מתנדנד על ענף עץ, משחר לטרף וזה קרע אותי מצחוק. התפוצצתי מצחוק. רני נדבק ובכינו על הרצפה מרוב צחוק עד שכאבה לנו הבטן. משכתי את הצעיף שלו מהארון לרצפה ועטפתי את צווארי בו. את שלי הנחתי על צווארו לאט ובעדינות. רציתי להגיד משהו, למשל לשאול אם זה עבודת יד או קנוי? רציתי להזיז משהו, למשל לשים את כף ידי על כתפו. ישבנו ככה קרובים, זו מול זה אבל הפעם שתקנו. קצות הצעיפים שלנו נגעו זה בזה. הסתכלתי על כפות רגלי ומרוב שקט אני חושבת ששמעתי קולות מקצה כדור הארץ, קולות של צפון מגנטי.
ואז הוא הושיט יד והביא ממדף קרוב ספר צילומי מטוסים גדול. הסתכלנו בספר הצילומים החדש שרני קנה, עם תמונות של מטוסים. שמנו-לב שכל המטוסים בתמונות לא המריאו אלא היו על הקרקע. כולם היו על הרצפה כמו חיות גדולות, עצובות ומתקשות.
ואחר-כך הלכתי. לפני שיהיה קר, לפני שיהיה חושך גמור ולפני שזוהר, החברה שלו, תחזור. למרות שהוא לא אמר לי ולא ביקש.
כל חורף, רק אם מאוד קר, אני פותחת את הארון ומסתכלת על הצעיף העבה והצבעוני של רני מקופל במקומו הקבוע, ומנסה לדמיין את הצעיף הבלגי, הנעים והרך שלי מוסתר עמוק בבפנים של הארון שלו, איפשהו בעולם, אולי אפילו ממש פה קרוב.