היו לי שני ילדים

סיפורי הקצר התפרסם הערב, ערב יום השואה, בכתב העת המקוון "קול ההמון" אנתולוגיה – השואה במרוצת הדורות 2020 בעריכת עדינה בן חנן.

"היו לי ילדים" אמרה לי סבתא. "שני בנים. חיימקה בן שבע ויהודלה בן חמש. אותי לקחו לביתן של הרופא ואותם לא ידעתי לאן. ולא ראיתי אותם שוב לעולם". היא סיפרה לי את זה ככה, בקצרה ובביטחון, פעם אחר פעם.

כשהלכתי איתה ועם אבא שלי (היא אהבה אותו כמו בן) לטיול בין-ערביים רגוע סביב הישוב שלנו, היא נעצרה. הגדר המקיפה הזכירה לה את הגדר של אושוויץ. אבא נעלב אבל היא הפסיקה לבוא לבקר אותנו. הרופא שלה בביתן, איך לא הבנתי עד כה, היה ד"ר מנגלה.

ב-1947 היא עלתה ארצה ונישאה בשידוך לסבי. אבא היה חלק מעסקת החבילה. אחת כמוה אפשר לשדך לגרוש עם ילד. כשבאנו, אבא ואני, לבקר אותם בחיפה והיא יצאה לקניות מתחת לבית בשוק בעיר התחתית, סבא ניצל את ההזדמנות וסיפר לנו שאחרי החתונה היא היתה בבדיקות כמה וכמה פעמים. הרופא כאן בארץ היה נחרץ ועקבי: "היא עקרה. מעולם לא היו לה ילדים ולעולם לא יהיו. אין אפשרות אחרת. אין גם עדות לניסויים או התערבות חיצונית" וסבא עצם את עיני הילד המחייכות שלו וויתר על מצוות פרו ורבו. נשארנו נבוכים. היה עלינו לבחור עמדה. שני הפתרונות לא היו אפשריים. סבתא משקרת או איבדה את דעתה שם? לא ייתכן. אך גם הרופא כאן בארץ המשיך להיות רציני ואמין.

"היו לי שניים. שני בנים חמודים. חיימקה ויהודלה". היא אמרה לי גם בפעם האחרונה שדיברנו. אבא ואני עוד המשכנו לבקר אותה בבית האבות המוזנח בחיפה לשם עברה אחרי שסבא נפטר. שם היא כבר לא דיברה. זה היה כרוך ביותר מידי מאמץ ולמילים כבר לא ייחסה משמעות ממילא. בטח לא לשלה. היה שם צפוף ולא נקי אבל לא היתה גדר מסביב והריח מהים, מעלה הזיכרונות הרחוקים, חַדר בחוזקה מבעד החלונות. היא ישבה והביטה בחלון. ישבנו איתה. שיחקנו קלפים וראינו טלוויזיה. לא היה עוד טעם לדבר.https://www.kolhehamon.org/post/%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%90%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA-%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%91%D7%9F-%D7%97%D7%A0%D7%9F

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.