סיפור שהתפרסם בירחון המקוון “מוטיב” בפברואר 2020
בהתחלה נעלם לנו הסדין הזוגי
בהתחלה נעלם לנו הסדין הזוגי. חיפשתי מתחת לחבלי הכביסה, בארון המצעים, בארון של הילד, בתוך כל הציפיות. סדין זוגי זה לא דבר קטן, זה לא נעלם יום אחד.
אחר-כך נעלמה כוס הפלסטיק הכתומה עם הקשית המחוברת. חיפשתי בארונות המטבח, בפחים, במגירת הצעצועים ועל כל המדפים. כוס מפלסטיק לא נשברת לרסיסים. כוס מפלסטיק של ילד זה לא דבר כל-כך קטן. זה לא נעלם יום אחד.
חוץ ממני אף אחד לא שם לב. הבית התנהל כרגיל. אף אחד לא שאל למשל למה את לא מגוונת לפעמים עם הדוגמאות על הסדינים? אף אחד לא בכה על צבע חסר של כוס מתוך הסט של כל צבעי הקשת.
בהתחלה שרון היה מתעורר מוקדם בבוקר ומעיר אותנו בהזדחלותו הגורית והתכרבלותו מתחת לשמיכה בינינו. לא היה צורך יותר בשעון המעורר. התנדפותו של השעון הזה, הגדול והמעוצב באופן אנגלי משהו, אפילו לא ציפיתי שתעורר תגובות.
אחר-כך שרון היה רק מדליק את האור בחדרינו ומכריז: “קומו כבר!” לפעמים, ואת זה הכי אהבתי, הוא היה בא בשקט לצד שלי במיטה, נעמד שם ומקרב את ראשו כך שיהיה בדיוק מעל שלי. הייתי מתעוררת מקרבתו, מנשימותיו, מריחו המתוק שלאחר שנת לילה ממושכת. פוקחת את עיני ורואה את עיניו החומות, הצלולות, המחכות לעיני שיפתחו, שיהיה הוא הוא הדבר הראשון שהן רואות בבוקר. בפעמים אלו הייתי מנשקת את עיניו ומחייכת עד הבטן. החיוך הזה לא נעלם, אני כמעט בטוחה.
וככה מדי תקופה מסוימת משהו לא קטן היה נעלם. מתמוסס. ונשכח. משהו שלא סביר שיאבד. חיפשתי הגיון מיסטי, הוא התאדה. אחר-כך נכנסו בי פחדים מפני גנבים ממוקדים, מקצוענים. אך גם הפחדים לא החזיקו מעמד, כמו החפצים בביתי.
כשנעלמה הספה של השלוש מהסלון ואיש לא התלונן התחלתי לחשוד שאין פה איש. שאולי לא היה מעולם? והתינוק? גדל ובנה בית משלו? עם חפצים משלו? עם עיניים אחרות שרואות אותו דבר ראשון על הבוקר? ביקשתי ממנו, משרון, לבוא לבקר אותי. אכין לו את האוכל שהוא הכי אוהב, נשטוף יחד כלים ונשב מעט במרפסת.
הוא לא הגיע ביום שקבענו. היה לו סידור. “דחוף, מהעבודה, אני חייב, מצטער, לא יכול לדחות” אמר לי התינוק שלי.
הרגשתי בודדה. עד לתוך העצמות הרגשתי. עד לבוהן הקטנה של הרגל הרגשתי. עד מעמקי הלב ומעמקי הבטן איפה שחייכתי בבקרים ששרון היה ילד קטן. יכולתי לראות את כדור הארץ הגדול הממשיך להסתובב ולפעול לא משנה מה נעלם לי. מסביבי היה שקט והייתה ריקנות שהתפרשה עד לאינסוף, חדרה קירות וחדרים, בלתי נתפשת בממדיה הריקים חסרי הגבולות. כמו לעבור לחיות בחלל במקום בכדור הארץ, גם לנשום זה כבר לא אותו הדבר, לא מובן מאליו. פחדתי. בוקר אחד, לאחר שווידאתי שקרני השמש עדיין פוגעות באותה נקודה במיטה, שלא נעלמו, ראיתי את מכשיר הטלפון הישן, שעמד במקומו הקבוע על דפי-זהב מהדורה אחרונה שיצאה מודפסת. כבר שנים שהפסיקו. חייגתי. לראשונה בחיי ביקשתי עזרה, חֶברה, עצה. מעברו השני של הקו במרכז התמיכה היא היתה נחמדה, אדיבה ויפה וקבענו. נתתי לה כתובת מדויקת: רחוב גלוסקא 16 פתח-תקוה. והוספתי הסבר קצר – בית פרטי, ישן. תצלצלי בפעמון מימין לשער הברזל הקטן, ליד תיבת הדואר.
“הווייז לא מצא” היא אמרה לי אחר-כך. “גם לא מספר בית אחר ברחוב. גם לא את אמצע הרחוב”. “אבל במפה הוא מופיע” אמרתי לה תוך כדי פתיחת דפי-הזהב במפות בהתחלה, רק כדי לוודא שאיני טועה. “מצטערת, אני לא יודעת לקרוא מפות, לא משתמשת” ענה לי קולה הצעיר, הרך, הטיפש.
בסוף נותרתי חסרת כל כמו ביום היוולדי. במילא נשארים בסוף רק עם הזיכרונות ניחמתי את עצמי. והיו לי, נדמה לי, הרבה זיכרונות יפים מבעלי, מהתינוק, מהבית.