רק בימים מאוד מאוד קרים אני מוציאה מהארון ולובשת את הצעיף העבה, הצבעוני והחם של רני.

הוא תמיד מקופל שם בארון, אני יודעת בדיוק איפה. יש חורפים שלא מספיק קר והוא בכלל לא בשימוש.

 לפני הרבה הרבה שנים היה לי צעיף מליאז’, בלגיה. הייתי לובשת אותו כל יום. ארוך, רך ונעים. רני הציע לי להתחלף איתו. לא ישר הסכמתי. בכל זאת, הצעיף היום-יומי שמתאים כמעט לכל בגד, הכל-כך שימושי שלי. אבל הוא רצה. ואני ידעתי שזה לא ליום ולא לשבוע, שזה יהיה לתמיד. אז הסכמתי.

 בבוקר, באופן לא אופייני לחלוטין, במקום ללכת ללימודים הלכתי לדירה של רני. הוא עוד היה במיטה ואפילו התעצל לקום לפתוח את הדלת, רק אמר “פתוח”. נכנסתי. ידעתי שאם היה פתוח זה סימן שהחברה שלו כבר יצאה מוקדם יותר ולא נעלה. הוא סימן לי ביד על הצד הריק של המיטה. הורדתי רק את הנעליים ונכנסתי מתחת לשמיכה על-ידו. היינו ככה מלא זמן ודיברנו ודיברנו וצחקנו. הוא רצה רק לראות את כפות הרגליים שלי ואמר שיש בהן משהו. והמשכנו לדבר. אחר-כך הוא הכין ארוחת צהריים טעימה נורא מקצת דברים שהיו אצלו במקרר. יצאנו לגג ורני נתן לי סיגריה. חשבנו על הלימודים שאנחנו מפסידים היום. משום-מה הוא הראה לי את הארון שלו, מבפנים, וזה גילגל אותנו מצחוק. בכינו מרוב צחוק. אחר-כך הסתכלנו בספר צילומים חדש שקנה, עם תמונות של מטוסים ושמנו-לב שכל המטוסים בתמונות לא היו באוויר אלא על הקרקע. כמו חיות גדולות ועצובות.

ואחר-כך הלכתי. לפני שיהיה חושך ולפני שהחברה שלו תחזור, למרות שהוא לא אמר לי ולא ביקש.

 כל חורף, רק אם מאוד מאוד קר אני פותחת את הארון, מסתכלת על הצעיף הצבעוני ומנסה לדמיין את הצעיף הנעים שלי בארון שלו, איפשהו בעולם, אולי אפילו ממש קרוב.